העיניים נדבקות לי והעדשות מציקות, אבל רק כמה מלים כדי לעדכן את מי שדואג או עוקב, או שניהם.
נפגשתי היום עם הרופאה, הוחלט על החלפת טיפול, אבל לא לתרופה שהיא הציעה בהתחלה, למשהו אחר שאני הצעתי, והיא אמרה שזו באמת אפשרות.
נראה לי תמוה שהיא לא הציעה את זה בעצמה. נראה לי גם תמוה איך שהיא ניסתה לרמוז שאולי זה בכלל לא יפעל עכשיו ושעדיף לנסות את התרופה החדשה יותר ולדחות את זו שהצעתי לאחר כך. שאלתי אותה למה היא חושבת ש"אחר כך" זה כן יפעל? אם זה לא יפעל, אז זה לא יפעל, לא עכשיו ולא אחר כך. אבל לפחות אני אדע שניסיתי קודם את האופציה הפחות קשה, שתאפשר לי יותר איכות חיים לפני שאני קופצת אל תוך האינפרנו.
אני קצת נוטה לאבד אמון כשאני מרגישה שלא כל האינטרסים טהורים.
אבל לפחות היא לא התעקשה, לא התווכחה איתי, כי בעצם היא גם לא יכולה. אני יכולה לא לחתום על הסכמה בכלל לטיפול שהיא הציעה. בסופו של דבר זו אני שמחליטה.
אולי עכשיו יהיו לי עוד תשעה חודשי שקט? אולי יהיו לי עוד תשעה ירחי לידה? גם חצי שנה זה טוב. כמובן שעדיף כמה שיותר זמן, אבל המחלה לא נוטה להתחשב במה שעדיף. היא קובעת את החוקים. היא פועלת על פי רצונה ודרכה.
בכל אופן, אני קצת יותר רגועה עכשיו, קצת פחות פוחדת.
השיער כנראה לא ינשור לי , אולי רק יתדלל. לא נורא.
אני אקפיד לא להשמין שוב, לשתות הרבה, לאכול נכון, לסחוט לימון על האוכל, או לשתות אותו עם המים.
אני אדליק נרות שבת.
אני אעשה מה שצריך.
רק תן לי לחיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
