והשחקים הם הגבולות...

חזרתי מאירופה וחזר החורף איתי.

חזר הדיכאון, חזרה העצבות, חזרה החרדה, חזרו הפחדים והמחשבות הרעות.

אני מנסה לעזור לעצמי, מנסה לצאת מהבית בכח, מדברת עם אנשים קרובים, נפגשת רק עם אנשים קרובים באמת.

קבעתי לי טיפולי דיקור סיני, אולי זה יעזור לאזן אותי.

והשארתי הודעה לפסיכיאטר, שאני מקוה שיחזור אליי מהר ואקבע איתו פגישה.

אולי התרופה האנטי דיכאונית כבר לא משפיעה.

אולי הקנאביס עשה לי נזק ורק הוריד אותי עוד יותר למטה.

אולי התרופה הכימותרפית שאני מקבלת עכשיו מעוררת דיכאון.

ואולי זו פשוט אני. והחורף הזה.

אני רוצה רק להתחפר.

ולא לצאת.

לא נחמד לי לעשות כלום, לא מעניין אותי ולא אכפת.

תכשיטים אני כבר לא עושה. למעשה בא לי להעיף מהבית את כל הסטודיו שלי, למכור את כל הציוד, להפטר מהכל ולהמציא את עצמי מחדש.

רק שאני לא יודעת מה בא לי במקומזה לעשות.

לא בא לי כלום.

עצוב לי ובודד ורע.

אין לי תיאבון.

אין לי כוחות לכלום.

הבית לא מעניין אותי, לא אכפת לי איך שהוא נראה, למרות שמעצבן אותי שהשערות של החתולה מתגוללות על הרצפה בכל פינה, אין לי כוחות לעשות משהו לגביי זה. 

אולי מחר אני אקום ואתחיל לנקות וזה ישפר לי את מצב הרוח.

אבל הערב אני בשביתה.