והשחקים הם הגבולות...

אני מתחילה קצת להתאושש מהדיכאון.

עשיתי דברים, באופן שרירותי, בסוג של מכאניות, כדי לעזור לעצמי, כדי לחלץ את עצמי מהדכדוך הזה שהשתלט עליי.

הפסקתי לעשן את הקנאביס הרפואי והנה הפלא ופלא מצבי קצת השתפר. אני לא מרגישה שיפור עצום, אבל גם שיפור קטן הוא משהו.

התחלתי טיפולי דיקור סיני, פעם בשבוע, סדרה של עשרה טיפולים.

קבעתי לעצמי תורים לטיפול פנים, למניקור ג'ל ולפדיקור.

סידרתי את ארון הבגדים שלי, ניפיתי מתוכו המון בגדים שלא לבשתי הרבה זמן או כאלו שנמאס לי מהם. 

כמעט ולא השארתי לעצמי סוודרים בארון אבל עד החורף הבא אלוהים גדול.

השמש יוצאת החוצה יותר ויותר וגם זה תורם לשיפור מצב הרוח שלי. מחכה כבר שיפסיק להיות לי קר. גם בשעות הערב.

הייתי במפגש עם חברות, מפגש גדול, וקבלת הפנים כלפיי חיממה לי את הלב. הבנות באמת התגעגעו אליי. הרגשתי אהובה.

באמצע השבוע יש לי פגישה עם הפסיכיאטר שהמליצו לי עליו. אני מקווה שהוא יעזור לי. מקווה שיהיה שיפור. מקווה שבטיול הקרוב לאילת אוכל להנות כמו שצריך, כי אני מחכה לזה. לא רוצה שזה יהיה כמו הנסיעה העצובה שלי לחו"ל לאחרונה, שרק רציתי כבר לחזור הביתה ולא הבנתי מה אני עושה שם.

עכשיו, אני רק רוצה להמציא את עצמי מחדש.

אני צריכה התחלה חדשה.

נמאס לי לעשות תכשיטים, אין לי חשק לזה יותר, ומצד שני - מה אעשה?

אין לי כסף ללמוד משהו כרגע.

ולא רוצה גם סתם להרשם לאיזה קורס, בלי לדעת מה באמת אני רוצה לעשות בשארית חיי.

כמה נשאר לי מחיי?

שאלה שמלווה אותי כבר הרבה זמן, מלווה אותי צמוד לאחרונה. מנסה להתנער ממנה, לא לחפש את התשובה, כי קפאתי במקום לאחרונה והפסקתי לחיות.

איפה שמחת החיים שהיתה לי? איפה הרצון והמוטיבציה לעשות דברים? איפה העניין והשמחה על כל בוקר שמגיע?

לא מעניין אותי כלום לאחרונה, לא בא לי שומדבר לעשות, לא בא לי להתחיל משהו. ומצד שני, לא בא לי להשאר באפס מעשה.

וכיום אני בסוג של אפס מעשה. 

חשבתי אולי לחקור קצת באינטרנט, לקרוא, לחפש, אבל אני לא יודעת מה.

אולי משהו יגלגל אותי לאנשהו, אולי משהו יעלה בי רעיון.

מה הן מילות החיפוש שלי?

היכן לחפש?

חשבתי לנסות להתנדב איפשהו, אולי בויצ"ו, באחת הביגודיות, לפחות להתעסק בוינטאג' ויד שניה שזה משהו שאני אוהבת, אבל אני מפחדת להתחייב על הזמן שלי, כאילו אין לי זמן...זה ממש מגוחך, הריי יש לי זמן להכל, יש לי כל כך הרבה עודף זמן. וזו הבעיה. עודף זמן וחוסר עניין.

אפילו העליתי פוסט בפייסבוק, שאלתי מה אעשה אם אפסיק לעשות תכשיטים. אמרו לי קרמיקה, אמרו תציירי, תהיי סטייליסטית אישית. לא יודעת מה אני רוצה ומאיפה להתחיל. הייתי רוצה להרוויח קצת כסף, אולי לעבוד במשהו? 4 חצאי ימים בשבוע, לא יותר. אבל מי יהיה מוכן לשלם לי בשחור? אני לא יכולה לעבוד באופן רשמי בגלל קצבת הנכות. מבוי סתום. עבודה היתה ממלאת לי את הזמן, משהו לא מחייב שכזה, משהו לא כבד, וגם הייתי מכסה את המינוס וחיה קצת יותר טוב. לא שאני חיה רע, אבל תמיד לחוצה כספית. 

למה אני כל כך קפואה במקום?

למה אין לי כח וחשק להתחיל כלום?

האם זה חלק מהדיכאון?

האם זה הולך להשתנות בקרוב?

הריי יכולתי לנצל את הזמן במקום לבלות אותו בקיפאון הזה. יכולתי עד עכשיו לנקות את הבית, לאפות עוגיות, לבשל, ללכת לקנות פירות וירקות, לעבוד על יצירת תכשיט חדשה, לקדם את המכירות של התכשיטים שלי, לצלם, להתנדב, לצייר, ליצור עבודות אמנות, ללמוד משהו חדש, לבקר את הוריי, יכולתי ויכולתי ויכולתי ובמקום זאת ישבתי מול הטלויזיה וראיתי MTV וד"ר פיל.

אני לא רוצה שכך תעבור לה שארית חיי.

אבל איך משנים?