אני כנראה עדיין מאד רחוקה מלצאת מזה.
הנסיעה לאילת היתה כאילו הזיזו אותי לשלושה ימים ממקום אחד למקום שני, בלי שום שינוי אחר. ואחר כך החזירו אותי.
היום נראה היה שהדיכאון מגיע לשיאו. קמתי בבוקר הפוכה בגלל הכדור שהפסיכיאטר הוסיף לי, ופשוט נשברתי בטלפון לאמא שלי ואחר כך לאבא שלי כשהוא בא ואח"כ לר' בטלפון. פשוט בכיתי לשלושתם ולא היה אכפת לי שזה נראה רע. פשוט אמרתי את הגרוע מכל: אני מרגישה שאני עוד מספר ברשימה של אלו שהולכים למות. פשוט עוד מספר ואין מה לעשות.
אחר כך עישנתי וזה הדבר היחיד שמחזיק אותי עם הראש מעל המים, אני פשוט כל כך מסוממת ומסטולית שהשעות עוברות לי. עוברות גם מלא מחשבות בראש ומלא תובנות, פתאום אני יודעת איפה יהיה לנו טוב לגור אחרי הכל. פתאום אני מבינה דברים ופתאום קולטת שבעצם אני כל כך מסוממת.
אפילו מחשבות אובדניות עברו לי היום בראש. פעם ראשונה. והיום אני יודעת איך זה מרגיש בדיוק, מחשבות אובדניות, ואני יודעת שעד היום לא היו לי אותן.
אחרי הכל אפשר תמיד לחתוך ולמות. לשנות את סוף המחזה , לצאת בבאנג מצלצל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
