והשחקים הם הגבולות...

ממש כמו שהיה לפני שלוש שנים ורבע, כולם דואגים לי. ממש כמו בתחילת המחלה.

מה זה אומר בעצם?

האם זה אומר שמצבי שוב גרוע כמו שהיה אז? ואולי אף יותר?

אני מרגישה את חולשת הגוף המצטברת

אני לא מצליחה לחזור לעצמי

אני לא מצליחה לצאת מזה

אולי בעוד כמה שבועות, בזכות הלוסטרל (כדור אנטי דיכאוני).

אני מרגישה שנחלשתי, התעייפתי, מרגישה פחות טוב בגוף, כואבת יותר, מתעייפת יותר, ואולי העייפות היא בעיקר בראש.

בגלל מצב הרוח.

לכן אני תולה תקוות בלוסטרל.

ובנתיים הטיפולים הכימותרפיים יעשו את שלהם.

אבל בסוף, אני יודעת, אחרי הפרק הזה או אחרי עוד שניים, גם אני אמות מהסרטן.