והשחקים הם הגבולות...

זה יום העצמאות הכי עצוב שהיה לי בחיים הקצרים שלי.

אני אחוזת חרדה ואימה.

עברו עליי שלושה שבועות נוראיים עם טיפול חדש למחלה שלי, שכמעט גמר אותי.

וביום חמישי יש לי שוב טיפול ואני אחוזת חרדה ולא מצליחה להרגע, לשפר לעצמי את מצב הרוח או לחשוב על משהו אחר.

החיים קפאו. 

החיים עצרו.

החיים שלי.

אני לא רוצה למות. אני לא מוכנה עדיין. אני לא רוצה לעזוב את היקרים לי, את ר', את ההורים שלי, את אחי, את האחיינים שלי, את החברים.

אני לא רוצה למות. אלוהים תשמע אותי ותעשה לי נס. אני לא רוצה למות.

אני נאחזת בתקווה שנותנת לי הרופאה הסינית שהתחילה לטפל בי.

אני רוצה להאמין שיקרה לי נס ושלא אמות.

אני רוצה להאמין שהמצב הוא בר חזור.

שיקרה לי נס.

אלוהים, שיקרה לי נס.

תעשה שלא אמות.