אתמול היתה הישיבה שבה השתתפה גם ההיא שחטפה ממני שטיפה ביום ראשון שעבר. הייתי במתח מאז ה"שיחה" שלנו ועד הישיבה, המחשבות והעצבים לא עזבו אותי, גם אחרי שאמרתי לה את מה שרציתי. והנה אחרי הישיבה ירד המתח. האמת היא שכבר אתמול בבוקר כשקמתי מהמיטה אמרתי לעצמי שיהיה מה שיהיה. לא רציתי סאגת המשך לכל העניין אבל אמרתי לעצמי שאם תהיה כזו, אני אדע כבר איך להגיב. העיקר שלא אתן שידרכו עליי. כבר כשנכנסתי לחדר ראיתי שהיא במתח בגלל הנוכחות שלי, שמעתי את המתח בקולה, את הבטחון המעורער. ובד בבד הבטחון שלי התחזק. עכשיו היא מתחנפת אליי ומושיטה את ידה לעזור, בלי שמישהו ביקש ממנה. כנראה שככה זה עובד, כשאת נותנת למישהו בראש הוא לומד להזהר ממך.
לא יקרה כנראה עוד מצב שהיא תעז להתלונן עליי מאחוריי הגב.
ואחרי העבודה נסעתי לטיפול רפלקסולוגיה והיה כרגיל מעולה. הרגשתי מלאת אנרגיה. מאוחר יותר הלכתי לאימון במכון והיה מפוצץ באנשים. עליתי על הקרוס והיה לי ממש קל לאחר שבפעמים האחרונות היה לי מאד קשה ובקושי צלחתי בהן את האימון. הפעם הייתי מלאת אנרגיה וכוח והרגשתי חזקה ומאוששת. נראיתי מאד טוב למרות העייפות של שני לילות עם מעט שעות שינה והרגשתי שאני מקרינה משהו החוצה שגורם לאנשים להביט בי ולתפוס את המבט שלי בעיניים.
הוא לא היה שם.
אני ממשיכה בחיפושי העבודה ובשבוע הבא יש לי ראיון בחברה מסוימת. נראה במה מדובר. ר' נוסע היום שוב לחו"ל ויחזור לעבודה ביום ראשון. הוא אומר שישמח בשבילי אם אמצא עבודה חדשה טובה ואוכל להתקדם הלאה. אבל גם אומר ש"יהיה קשה ולא יודע איך נעשה את זה". נעשה מה? אני רוצה לשאול ומתאפקת. באמת הוא לא מבין שהרצון שלי למצוא מקום עבודה חדש קשור גם ברצון לאפשר לעצמי להתרחק ממנו? האם הוא לא רואה עד כמה אני חצויה, עד כמה המצב הזה מעיק עליי והייתי פשוט רוצה להשתחרר אך כל עוד אני בקרבתו אני לא יכולה?
זהו זמן להתקדם הלאה. נמאס מהתקיעות במצב הנוכחי, מכל בחינה בחיי. ככל שנה, עם האביב המתקרב חלה הפשרה בחיים שלי ואני מצליחה לצאת החוצה , מתחזקת וממשיכה הלאה. מחכה, סופרת ברגעים את הימים האחרונים של החורף הזה, שהיה קשה לי אולי מכל החורפים בשנים האחרונות.
והנה באה שמש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
