והשחקים הם הגבולות...

אחרי שהרוויתי את צמאוני לשופינג (לא סופי) וחידשתי את המלתחה בכמה פריטים טרנדיים, אחרי שסידרתי ציפורניים והחזרתי להן את המראה המטופח האהוב עליי, אחרי שסיימתי כמה וכמה פרויקטי צורפות , עם עוד אחד בדרך להסתיים, אחרי שאחד המנהלים אצלי בעבודה כינה אותי "הבהמה הזו שמסתובבת פה במסדרון" ואמר למנכ"ל שהיה מוריד לי סטירה (כן כן זה לא הדימיון הפרוע שלי, וגם לא משהו מהחלומות שלי, זה קרה באמת), הגיע הזמן לעבוד. עבודה אני צריכה, אחת כזו שתשחיז לי בחזרה את המוח שהתאבן, המוח הזה שהיה שולט בכל הפרטים הקטנים בע"פ, שהיה מתכנן מראש וצופה הכל, שהיה מתקתק עניינים. אני צריכה להפסיק לפחד , לצאת ממצב ה"מאובן" שנכנסתי אליו בעקבות ישיבה של 5.5 שנים בארגון הזה, ולהתחיל לעבוד. כי זה מה שיוציא אותי מהמצב הזה, אני יודעת שזה מה שיפעיל אותי, יחלץ אותי מרמה מסוימת של דיכאון, שמתמשך כבר יותר מדי זמן.

לא לפחד. לא לפחד מצמד המילים "עבודה מאומצת" או "שעות ממושכות". לא לפחד, אלא להפך, לרצות. להסתער קדימה.

אז אני מנסה. אני עושה ניסיון נואש לחלץ עצמי מהמקום הזה, שנתקעתי בו הרבה מעבר למצופה ממני, ממישהי כמוני, שתוך שנה-שנתיים, מכסימום שלוש, כבר הבינה עניין והגיעה לשורה התחתונה. הבנתי את הפרנציפ. אני צריכה מקום חדש. לאלתר. כי המקום הזה, המקום הזה רקוב ונמאס ולא נשארו לי אליו כוחות יותר. והוא גורם לי להתכנס בעצמי ולשקוע, ולהיות מישהי שאני לא. הוא מוציא ממני את הרע. וחבל. גם להתקדם כלכלית אין לי סיכוי פה, אלא רק לאבד את השפיות ולקלקל לעצמי את איכות החיים. כך שאם כבר "שעות ממושכות ועבודה מאומצת" - עדיף במקום אחר ועם משכורת גבוהה יותר.

ואפרופו קידום עצמי, הלימודים שלי מסתיימים היום ומתחילה התערוכה. וגם כדי לקדם את עצמי בכיוון הזה, אני זקוקה לעבודה חדשה, כי כאן, בעבודה הנוכחית, לא נשארות לי אנרגיות לכלום ואין לי חשק. אני מאמינה, שההנעה העצמית תתחיל גם היא אם מקום העבודה שלי לא יוריד אותי לקרשים בסופו של יום. כי הריי דבר גורר דבר, עשייה גוררת עשייה. אני רוצה לחזור להיות האדם הפעיל והפרואקטיבי שהייתי, בכל תחומי חיי.