והשחקים הם הגבולות...

יום שבת לבד בבית. הוא עם ילדיו בסופשבוע הזה, הציע שיבואו לבקר אחה"צ אבל לא רציתי, אני ממש לא במצברוח המתאים לזה. שוב היה לנו ויכוח טלפוני על תופעה מסוימת שאני רוצה שתפסיק אחרת תהיה לנו בעיה בעתיד, והוא הבטיח (שוב) שיטפל בעניין. עליתי על טורים גבוהים, אמרתי לו שאני לא אוהבת לבוא אליו הביתה. הבית שלו לא נעים לי, הוא כל כך ההיפך ממה שאני ומסגנון החיים שלי, בית במושב , שקט מסביב, פה ושם כלבים מסתובבים חופשי, בית מוצל מרוב צמחיה שמקיפה אותו, השמש לא חודרת מבעד החלונות ולכן הוא חשוך וקר ואני לא יכולה לסבול את זה, זה פשוט עושה לי רע, החושך הזה והקור.

בית שהוא חי בו כבר כשנה וחצי אבל עדיין נראה כאילו אתמול עבר לגור בו, אין וילונות על החלונות, או שטיחים על הרצפה, או כריות נוי, או עציצים (מזל שיש גינה) , בקושי תמונה אחת על הקיר, הקישוטים המועטים הגיעו אל הבית הזה על ידי, אין תחושת בית או חום. הבית לא מזמין. גם הילדים שלו אמרו זאת בעבר. והוא , מתעקש שנה וחצי "לחכות" למשהו, אין לי מושג למה, במקום לעצב לו בעבודה והשקעה מועטות, פינה חמה. אם לא בשבילו, לפחות בשביל ילדיו. יכולתי לעזור לו בזה, לו היה מבקש ממני, אבל הוא רואה במקום הזה מקום זמני. שנה וחצי כבר זה מקום זמני. פלא שאני לא אוהבת לבוא לשם? ועוד לוותר על סופשבוע חמים ונעים בדירה המקסימה והמוארת שלי, בלב השכונה הכי הכי יפה?. "צריך להתחיל להרגיל את הילדים לכך שאת ישנה פה איתי מפעם לפעם" . אבל אני צריכה בשביל זה לבוא לשם, במקום להיות בפינה היפה שלי. ואת זה - לא בא לי לעשות.

מקודם עשיתי סיבוב בשכונה, אחרי שהחלטתי לותר על הביקור אצל הוריי והודעתי להם שאשאר כאן. התקלחתי אחרי אימון במכון כושר , התלבשתי יפה, התאפרתי וירדתי למטה. הרוח הפרועה הזו הקפיאה אותי, למרות השמש. פגשתי מישהו שאני מכירה מהשכונה, דיברנו כ 10 דקות, הוא יעזור לי לחפש דירה גדולה יותר בשכונה ובמקרה מול הבית שלו יש זוג שמתפנה עוד מעט, הוא יגשש בשבילי.

המשכתי ללכת, סתם מסתובבת בלי מטרה, רואה את כל האנשים והתיירים שמגיעים אל השכונה הזו לטייל, פשוט נוהרים בהמוניהם, גודשים את בתי הקפה והמסעדות. בסופו של דבר חזרתי הביתה רעבה, אכלתי משהו והתיישבתי עם כוס קפה אל המחשב. מסתגרת לי בפינה שלי עם המוזיקה, מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יתקשר, שיפתחו התריסים בבית שממול והדלת היוצאת אל הגג ויצא ממנה י' השכן , ישלח לי נשיקה באויר כהרגלו וישאל מה שלומי.

השיחה הזו עם ר' בבוקר, יותר נכון הויכוח שפתחתי בו, בצדק אמנם כי אני צופה בעיות בעתיד , הויכוח הזה הוריד אותי לרצפה. עכשיו לא בא לי כלום, לא בא לי לצאת, בטח שלא בא לי להפגש עם ר' בחברת ילדיו, מילא אם היה מגיע לבד, אבל הוא לא. לא בא לי לצרוף עבודת צורפות חדשה או לתכנן או לחשוב על רעיון חדש. לא בא לי חברות ובית קפה. אולי בעצם אם מ' היתה מתקשרת, אבל היא חולה. בא לי לבכות. שמש בחוץ, נכנסת לי הביתה מבעד לחלונות, יום שבת, יום יפה בשכונה הכי יפה, כל האפשרויות פתוחות ולי בא לבכות.

איפה י' השכן שיוציא אותי מהמצברוח הנאחס הזה.  ראיתי אותו בצהריים יוצא מהבית ובנתיים נראה שעוד לא חזר. כשהוא בבית הוא תמיד פותח את דלת הגג. והנה אני מסתובבת ורואה שפתאום התריסים שלו שינו את זויתם, אולי הוא בבית, אולי הוא הולך לנוח. אולי בכלל זו הרוח הפרועה הזו שהגיפה לו את התריסים באלימות.