והשחקים הם הגבולות...

זהו זה. העבודה הגיעה ליעדה בחו"ל. עכשיו רק צריכים שם למסור אותה ללקוחה. אני מקוה שהיא תאהב אותה. אני די במתח מכל העניין. עשיתי שם איזו טעות שאמנם מצאתי לה פתרון אבל היא עלתה לי כסף, שירד כמובן מהרווח שלי. אני מאמינה שכל צורף מתחיל עושה טעויות מהסוג הזה, אני חושבת שאלו טעויות של טירונים. ברגע שזה כואב בכיס, תפנים את הטעות ולא תחזור עליה, תלמד ממנה ותזהר בעתיד. בכל אופן, אוטוטו זה יסתיים, היא תקבל את התכשיט שלה ותשלם את יתרת הכסף. אני מקוה שזה יהיה פתח להזמנות נוספות. אני מרגישה לאחרונה שאני קצת עוזבת בצד את הצורפות. למעט התכשיט הזה, אני לא כל כך מקדמת דברים בעניין, כאילו נעצרתי. אני לא יוזמת. אני נתקעת במקום וזה מפריע לי, כי עד כה ראיתי בתחום הזה פתח יציאה אל משהו אחר, משהו טוב יותר, אל מה שאני רוצה לעשות.

השבת עברה מהר, כמו תמיד. איכשהו לא הרגשתי הכי הכי, לא נפשית ולא פיזית. אולי זו עייפות פיזית, כי אני לא ישנה טוב בלילות. או עייפות מנטלית. או שתיהן. אני מוטרדת מדברים, דברים מעיקים עליי. איכשהו אני מתקשה להתמודד עם מה שמציק. אם בעבר הייתי מסתערת על מה שמעיק עליי ונכנסת בו עד שנפטרת מהבעיה, מתגברת עליה, היום יש לי נטיה למרוח דברים על פני זמן, להתעלם או להדחיק, רק לא להתמודד.

בכוונה הבאתי איתי למשרד את המחברת של הלימודים. אני אנסה להתמודד , היום, מחר , מתי שרק יצא לי. אני אנסה להפטר ממה שמעיק עליי. אחד הדברים הוא הקורס הזה, כאמור, שקשה לי ואני לא סגורה עליו בכלל. אולי בכלל עשיתי טעות שנרשמתי, אולי זה לא היה הזמן הנכון. אבל העובדה היא שנרשמתי ושילמתי כסף. לוותר, יהיה הפסד כספי, שלא לדבר על זה שיהיה לי קשה עם זה שאני מוותרת על משהו במקום להתמודד עם מה שקשה לי. למה אני כל כך מפחדת? מפחדת להכשל, מפחדת לפגר מאחור. למה?

לעניין אחר: אחרי חודש של "חזרה למוטב" הצלחתי לצמצם את ההוצאות שלי משמעותית. אני יודעת בדיוק מה הקפיץ אותן בחודש הקודם. השתלטתי על העניין ועכשיו הסכום שירד מחשבון הויזה שלי נמוך משמעותית מזה של חודשים קודמים. אני מקוה להמשיך כך. לפחות כאן יש לי תחושה שאני מחזירה לעצמי את השליטה בחיי. זה משמח אותי, כי זה אומר לי שכאשר אני רוצה וכאשר אני מקבלת על עצמי החלטה רציונאלית, אני מסוגלת לעמוד בה ולפעול לפיה. בכל זאת, לא איבדתי את זה.

הגענו לתחילת מרץ. לא יאומן אבל החורף הזה עומד בסיומו כבר. אוטוטו ונהיה כבר באמצע הקיץ. לא יאומן. לפחות נקודת אור אחת. תרתי משמע. האור חוזר. מזג האויר יתחמם לאט לאט, יהיו ימים יפים יותר, נלבש בגדים קלים יותר. מצב הרוח ישתפר, אני מקוה. נפטר מהעגמומיות הזו של החורף, שאני כל כך שונאת. ושוב תהיה תחושת קיץ וחופש. הקיץ והחופש כרוכים זה בזה.

מה עוד? התחלתי לאחרונה להתמכר לתוכנית של ד"ר פיל. אני רואה אותה בכל הזדמנות. הקטע הוא, שהיא משודרת בבוקר, קצת אחרי 7, בשעה שאני אמורה לקום ולהתחיל להתכונן ליום עבודה חדש. אני משתדלת לראות אותה תוך כדי ההכנות ליציאה מן הבית ולא לתת לה לעכב אותי. ר' התעצבן הבוקר שהדלקתי טלויזיה עוד לפני שקמתי מהמיטה. כנראה זה עושה לו דה ז'ה וו של מישהי אחרת , למרות שהוא לא יודה בזה. הוא אמר שלשים ערוץ מוזיקה (24 בד"כ) זה דבר אחד, אבל להדליק טלויזיה כדי לראות תוכנית כלשהי על הבוקר זה לא לעניין. בכלל אנחנו רואים יותר מדי טלויזיה לאחרונה לדעתו, וזה יפגע בנו. זה לוקח זמן של דברים אחרים. הסברתי לו שאם זו לא היתה התוכנית הספציפית הזו, לא הייתי מדליקה טלויזיה בכלל. אבל חשוב לי לראות אותה, כי יש שם נושאים חשובים על הפרק ויש גם דברים שנוגעים אליי אישית ואין לי הזדמנות אחרת לראות את התוכנית הזו. הוא הבין. לא עם המון רצון, אבל הבין.

אני מנסה להגדיר לרגע על מה בעצם הפוסט הזה ולהחליט אין לקרוא לו. אולי המכנה המשותף לכל מה שכתבתי כאן, הוא שאני מנסה למצוא דרכים להתמודד עם מה שמעיק עליי. קשה לי, אבל יחד עם זאת אני מודעת לכך שאני בורחת ואני מנסה לגרום לעצמי להתמודד. אם זה באמצעות השליטה הכספית (הרי בזבוז כסף הוא גם סוג של בריחה), אם זה באמצעות התעקשות על ההתמודדות עם הלימודים, אם זה באמצעות חיפוש עזרה ועצות מבחוץ (ד"ר פיל), אם זה באמצעות המשך העיסוק בצורפות, המשך השמירה על הכושר הגופני. וגם בעבודה, כשאני מנסה להכריח את עצמי להזיז דברים ולעשות. למרות שאין לי חשק. לפחות המשכורת שנכנסה היא משהו מנחם.

תחילת מרץ 2008. לפני כשנתיים הייתי שקועה עמוק בבוץ. גם מבחינה אישית וגם מקצועית. הייתי חייבת למצוא קצה חוט כדי להתחיל בתהליך של חילוץ עצמי. הלכתי ברוב יאושי ליעוץ פסיכולוגי תעסוקתי, ומצאתי, שמה שאני באמת רוצה לעשות הוא לפתח את הכישרון האומנותי שלי לתחום הצורפות , שהוא תחום מקצועי לכל דבר, שגם ימלא אותי ויגרום לי סיפוק והנאה. והלכתי אז על כל הקופה. נרשמתי ללימודים, קניתי את הציוד, התעקשתי להתמודד למרות שהיה לי בהתחלה מאד קשה. והמאמץ הפיק תוצאות.

כשאני חושבת על זה, לפני שנתיים, המצב היה הרבה יותר קשה מעכשיו. ובשנתיים האלו, עברתי כברת דרך. החיים שלי עברו מהפך (יותר נכון העברתי אותם מהפך). זאת אומרת, בעצם, שזה אפשרי. גם הפעם. כנראה שלפעמים אנחנו כל כך שקועים בהווה, במה שמטריד ומעיק כרגע, שאנחנו שוכחים את מה שכבר עברנו, שוכחים שבעצם היה הרבה יותר גרוע ושחל שיפור במהלך הזמן.

כלומר, שזה המשך התהליך. אני לא עוצרת כאן.

השעה 17:30

עדכון:

הטבעת נמסרה ללקוחה.

היא אהבה אותה!!!

אני כל כך מאושרת וגאה