אחרי יום עמוס של עבודה (אתמול) שוב אני מורחת את היום במשרד ולא מוצאת אנרגיה לעשות כמעט כלום. אני שוקעת לחיפושי דירות באינטרנט (עוד חודשיים מסתיים החוזה שלי) ולעוד שוטטויות ברשת שגוזלות ממני המון זמן ואז אני כבר שוכחת למה אני פה בעצם. אני נשאבת למעמקי הרשת ומתקשה לצאת. הנה אפילו עכשיו , אני לא מוצאת את הכוח להתנתק מהרשת, ובמקום לחזור לעבודה אני כותבת בבלוג.
המסקנה היא שנצטרך למצוא דירה של 3 חדרים. יותר ויותר אני משלימה עם העובדה הזו, למרות שיש לי בעיה עם העובדה שזה ייקר מאד את שכר הדירה, ובו זמנית חדר אחד רוב הזמן יעמוד שומם, כי הריי הילדים שלו לא יגורו אצלנו, אלא רק יתארחו פעם בשבוע וכל סופ"ש שני ובחצי מהחופשים. בכל זאת, יש לי בעיה יותר גדולה עם זה שבדירה קטנה יותר קשה יהיה להסתדר, הריי גם אם נלין את הילדים שלו בסלון, על הספה הנפתחת שכיום נמצאת אצלו בבית, זה יהיה בלאגן, ינטרל לנו בעצם את הסלון (שנה כמעט בדירת סטודיו ואני מתגעגעת לקיומו של סלון של ממש, שאפשר לארח בו אנשים או סתם לרבוץ בו) ובכלל, לא יספק להם פינה פרטית משלהם, שתקבל מתישהו צורה של חדר של בני נוער. ובכן, פסלתי הבוקר את האופציה ללכת לראות דירת 2 חדרים חדשה שמוצעת להשכרה בשכונה, למרות שעל פניו היא נראית נחמדה ובמיקום טוב. אמרתי לר' שלדעתי אין טעם סתם ללכת לראות דירות שאנחנו יודעים מראש שלא יתאימו לצרכים. מילא אם היה מדובר בדירת שני חדרים ענקית, שאפשר איכשהו לחלק בה חדר אחד; אבל במקרה הזה מדובר מראש בדירה קטנה. אז מה הטעם?
לכל היותר אם יגיע המועד ועדיין לא נמצא דירה מתאימה, ר' יעבור לגור אצלי בזמן שאני אנסה להאריך את החוזה שלי עם אופציה של גמישות לצאת ממנו. את הדברים שלו, הרהיטים וכו' הוא יצטרך לאחסן איפשהו, כי אצלי אין מקום כידוע. אתמול הוא כבר דיבר על זה עם ס' גרושתו, שלמרבה הפלא גילתה הבנה (כי כנראה שגם היא במצוקת חיפוש דירה חדשה). הוא הסביר לה שיצטרכו למצוא סידור אחר לילדים בזמן שהוא יגור אצלי, כי זה פשוט בלתי אפשרי אחרת.
אתמול היתה להם איזו פגישה עם פסיכולוגית נוספת שמטפלת בעניין של הבת שלהם (הפרעת קשב וריכוז וקשיי למידה שיצריכו להעביר אותה למוסד לימודים אחר, לכיתה קטנה יותר או משהו כזה, כי השיטה של היום לא עובדת ויש בעיה עם בית הספר). ס' סיפרה שם כחלק מהדיווח על הילדה, שהיא מדברת עליי המון ושהיא אמרה לס' שהיא חושבת שהיא (ס') ואני נוכל להיות חברות טובות. ס' שלא ידעה איך לצאת מזה אמרה לה: "נראה, אולי בעתיד, בעוד חצי שנה... ?" . אני חשבתי לעצמי מה לעזאזל היא נוקבת בזמן? הריי היא יודעת שזה לא יקרה, בדיוק כמו שאני ור' יודעים. ר' התחיל לצחוק כשהיא סיפרה את זה וכנראה שגם היא אמרה את זה בחיוך מה. אני, כששמעתי את זה ממנו, חשבתי שאני מתפוצצת מצחוק מצד אחד, אבל מצד שני, מעציב ומתסכל אותי באיזשהו מקום, שהילדה לא ממש מבינה עד הסוף את הסיטואציה, היא בכלל לא קולטת, מה קורה פה. כמו באותו המקרה שהיא שאלה אם אוכל להכין תכשיט עבור אימה. כאילו שאמא שלה היתה רוצה שאעשה לה תכשיט. חחח.
מצד שני, אנחנו יודעים שהילדה לא מפותחת רגשית, זה חלק מהבעיה שלה, של הקשב והריכוז. היא מאד "מתיילדת" כדי לא להתמודד עם דברים, זו חלק מהבעיה הרגשית שלה. אני מקוה, ומאמינה בעצם, שכאשר היא תגדל ותתבגר היא תבין מה קורה.
אמרתי לר', שיכלו לפחות להתקיים יחסים קורקטיים, ואולי יתקיימו בעתיד, ביני לבין ס' , לו רק היתה משכילה להתנהג כמו אדם בוגר ומתחשב, שמסוגל לשים את האגו שלו בצד, ולראות את טובת הילדים, ולהכיר תודה למי שבאמת נותן לה ולהם מעל ומעבר - ר'.
הוא אמר שלו היתה ממשיכה בשיטה בה בחרה להתנהג בפעמים האחרונות, בצורה מתונה והגיונית, אולי היה לזה סיכוי. אבל שכל פעם שהוא כבר חושב שהנה היא מצליחה להתאזן קצת ולהתנהג בצורה נורמלית, היא מתחילה שוב לתקוף אותו ומכניסה לו עוד מכה. הכל כמובן תלוי בכמה רע לה בחיים שלה האישיים.
אני צופה שכאשר יום אחד נפגש והיא תכיר אותי, תהיה שוב רגרסיה בהתנהגות שלה וביחסים. הבעיה היא שאני אדם נחמד וחיובי, שהילדים שלה מחבבים. אני צעירה ממנה ביותר מעשר שנים ואני גם נראית מצויין, יפה וחתיכה. בנוסף, יש לי עבודה מכובדת מאד שמכניסה לי משכורת יפה שמאפשרת לי עצמאות כלכלית. אני משכילה. יש לי כשרונות נוספים פרט לאלו שבאים לידי ביטוי בעבודה שלי ובכללם כל הנגיעה לאומנות ובעיקר הצורפות. בנוסף, אני גרה באחד המקומות היפים ביותר בתל אביב, שהיא היתה משתגעת לגור בו, ויש לי בן זוג חתיך וחכם ומסור (גם אם הוא בן הזוג שהיא לא רצתה כבר), יש לי משפחה טובה - אמא , אבא , אח , אחות , אחיינים ובני דודים ועוד, ובעיקר - יש לי חיים חופשיים ונטולי כבלים של רווקה בעיר הגדולה, אם תרצו, של מישהי שיכולה לעשות היום מה שהיא רוצה, בלי משהו שיעצור או יגביל אותה. זו אני. ועם מי שאני, יש לה כבר עכשיו - ועוד תהיה לה - בעיה.