והשחקים הם הגבולות...

בתחילתו של האביב אני מצפה לתחילתו של שינוי.

החורף תמיד רע עבורי, בפרט בשנים האחרונות.

אמנם החורפים הקודמים היו גרועים יותר ביחס לאחרון, אבל עדיין.

כבר כמה זמן ואולי אפילו כל החורף, אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי.

אני שוב בסוג של דיכאון קל, אמנם מתפקדת ונראית טוב וממשיכה לזרום עם החיים שלי, אבל מצד שני מלאת חרדות ופחדים, חסרת מוטיבציה, בעבודה ובכלל, דואגת, כל הזמן דואגת ורואה שחורות. איך זה יסתדר ואיך זה, ורק שלא יקרה שוב זה, וכמה אני פוחדת מזה. מחשבות שליליות.

כבר זמן די ממושך שאני מרגישה חוסר הנאה מחיי וחוסר עניין בהם. אני מרגישה חסרת אנרגיות ואפופת יאוש.

בנוסף, בפעמים האחרונות שהייתי חולה, אחת מהן אתמול, עברתי שוב התקף חרדה. זכר לימים הנוראים של לפני כשנה, כשעזבתי את הבית. קשה להאמין שכמעט שנה עברה מאז המשבר הגדול, (זה היה בסוף מרץ) כי עדיין אני מרגישה שהשינוי כל כך טרי וקיצוני, עדיין מתייסרת ביסורי מצפון כלפי מ' בעלי, מלקה את עצמי ומאשימה את עצמי שהרסתי את חייו. האם הוא לא היה שותף מלא לכל העניין?

התקף החרדה של אתמול וחוסר היכולת לשלוט בעצמי ולהפסיק את הרעד הפיזי הממושך שאחז בי, אלא באמצעות כדורי הרגעה, הביא אותי סופית אל המסקנה, שאני רק דוחה את הקץ ושחבל להמשיך לסבול.

וכך , נקבעה ליום שני בערב פגישה עם הפסיכיאטרית שטפלה בי אז,לפני כשנה, ואם היא תגיד לי שהיא רושמת לי שוב כדורים - אני לא אתנגד, להפך. אני בהחלט מקוה שהיא תרשום לי שוב כדורים. ושאוכל לעבור את המשבר הזה ולצאת שוב מחוזקת. כי ברור לי שדרוש שינוי, שכך אי אפשר להמשיך.