והשחקים הם הגבולות...

זה מתחיל להיות הסלוגן שלי כבר.

בכל פעם שאני מאבדת עוד חברה.

בכל פעם שאני מגלה על החמרה במחלה של חברה.

בכל פעם שאני שוקעת בכאב האובדן של אחותי.

בכל פעם שאני נזכרת בפצצה המתקתקת שאני יושבת עליה.

אני משחררת קללה ומנסה להמשיך לחיות את חיי כאילו כל זה לא קורה. יותר נכון, כאילו חוסר השליטה שלי במה שקורה בעצם אומר לי להמשיך הלאה. לחיות. עד מתי שאוכל.

הבן של ר' עבר לגור איתנו לפני חודש וקצת, כשגרושתו והקטנה עזבו את הארץ. הכל בסדר, סבבה לנו איתו. נראה שסבבה לו איתנו. היה לי שוב תקל קיברנטי עם ס' גרושתו, בהקשר לחתולה שהיא תקעה אותנו איתה, אבל בעיקר כי הכנסתי לה בקטנה על זה שהיא עזבה את הארץ והשאירה בן חייל מאחור. כמובן שזה הכי עיצבן אותה בעולם, בעיקר שציינתי בפניה שאני שמחה שהוא גר איתנו ותמיד יהיה לו בית אצלנו ושאני רואה בו את בני החורג. זה היה אמור לעצבן אותה כמובן וזה עיצבן וגרם לה לירות לכל הכיוונים בעצבים, בחוסר ענייניות, בגסות רוח ובלי שום הגיון. כרגיל בעצם.

היא יכולה לקפוץ לי. אני הסרתי מזמן את הכפפות איתה. אני אומרת לה בדיוק מה אני חושבת עליה היום, בזמן שבעבר ניסיתי בטובות וזה פשוט לא עבד.

החלטתי לנסות כמה שניתן לא "להכניס" אותה אל הבית שלנו בעקיפין. פשוט לא להתעסק איתה, לא לשים לב אליה. בנתיים זה מצליח לי.

היתה לי תקופה קצרה ולא טובה שבה נגמרו לי הנוגדי דיכאון לכמה ימים וזה קצת ערער אותי. הייתי עצובה, רגישה נורא ועצבנית. רבתי עם ר' שגם הוא היה במצברוח רע והוציא את העצבים והתסכול שלו עליי שוב. אשכרה נתתי לו אולטימטום שאני לא יכולה יותר לסבול את ההתנהגות שלו כלפיי ושחייבים לעשות משהו או להפרד. בנתיים עוד לא ניגשנו ליעוץ זוגי כי הדברים  נרגעו והריי תמיד זה כך- אחרי ריב הדברים נרגעים ושוכחים מהקטסטרופה וההחלטה לטפל ואז זה חוזר וקורה שוב. באותו לילה, כשהלכנו לישון , בכיתי וכשהוא חיבק אותי ביקשתי ממנו ממש לפני שנרדמתי שיגלה כלפיי חמלה. שאם אלו השנים האחרונות לחיי, אני רוצה שיזכור שהן האחרונות לחיי ושיגלה חמלה ולא יתן לי לחיות אותן כך, במריבות ועלבון ועצב. שיזכור שאני חולה, שיזכור את האובדן שעברתי השנה, את כל הקושי שאני עוברת, גם אם זה נראה לכולם כאילו זה קליי קלות בשבילי. בכל זאת אני עוברת משהו קשה מאד. לדעת שאת חולה במחלה חשוכת מרפא, שרוב הסיכויים שתמותי ממנה תוך שנים לא רבות וביסורים ולא משנה כמה תלחמי וכמה תרצי להמשיך לחיות. זה לא קל. זה קשה מאד למעשה. 

אני ממשיכה עם ההתמכרויות שלי לקניות ולאכילה. אמנם אני לא בבור שחור אבל זה לא טוב. הקניות באיביי, השטויות שאני מבזבזת עליהן, כאילו אני מאמינה שבאמת אין מחר. זה לא עוזר, זה רק עושה יותר רע וגורם לריקנות. וקשה לי להפסיק. זה כבר אפילו לא מרגש או כיף. זה סתם.

ואמנם שמנתי לא המון, רק 6 ק"ג , לעומת חברות ששמנו עשרות, אבל מה זה משנה כמה הן וכמה אני? ביחס לעצמי, למה שהייתי, זה המון!!! שנים לא הייתי במשקל הזה, שנים לא נראיתי כמו שאני. ואמנם אני לא נראית רע, אבל אני הרבה יותר אוהבת איך שנראיתי פעם. ויש דברים שהיום אני לא לובשת וזה מעצבן וכואב. איפה אני שהייתי? המחלה המחורבנת הזו דפקה לי את הצורה. איפה השיער שלי? למרות שהשיער שנשר כבר צמח שוב וכולם אומרים שזה נורא יפה לי הקצר הזה ואפילו אני קצת אוהבת את זה, עדיין הייתי מעדיפה פי מיליון שיהיה לי השיער הארוך והמתולתל שהיה לי. 

אני חייבת לעשות משהו עם זה . מחפשת מה שיתן לי מוטיבציה. הריי המוטיבציה הכי גדולה צריכה לבוא מכך שאני רוצה בשביל עצמי להיראות שוב כמו שאני אוהבת. ואני לא מצליחה להניע את עצמי ואין לי משמעת עצמית. 

קצת חסרים לי הלימודים כבר. רוצה עוד חופש אבל באיזשהו מקום כבר מתגעגעת לחזור לאוניברסיטה. לא שחסר לי מה לעשות ואני די נהנית לבלות ולהתעסק במה שבא לי, אבל בכל זאת.

אני חייבת משהו חדש שיכניס בי עניין והתרגשות. מה זה יהיה? חייבת למצוא...

הבן שלו עובר לגור איתנו עוד שבוע.

הגרושה והבת שלו חוזרות לחו"ל, איפה שהן נולדו. 

הוא מתוסכל, הוא עצבני, והוא מוציא את זה עליי!

"זה הבעיות שלו" לדבריו והוא "לא יכול לדבר עליהן איתי כי אני לא יכולה להתמודד איתן" לדבריו. כי כל פעם שהוא מדבר איתי עליהן, עולים דברים אחרים (כמובן לגביי גרושתו, שהריי היא הגורם לכל הבעיות שלו!) והוא לא יכול להתמודד עם זה או לשמוע את זה. הוא מעדיף להדחיק ולא להודות שהיא זו שמסבכת לו וגם לי את החיים!!! הוא יודע יפה מאד שהוא יכל לסרב לתת לה לקחת את הקטנה איתה לחו"ל ואז הילדים שלו היו איתנו והוא היה רגוע, אבל הוא לא יודה בזה והוא גם לא היה מפריד את הקטנה ממנה, כי הקטנה דבוקה לה לתחת ולא היתה מוכנה להפרד ממנה. אז נוצר מצב שאין ברירה אחרת ועם זה הוא צריך להתמודד. אבל הוא מוציא את התסכול שלו עליי!!! ואני לא מוכנה בשלב זה של חיי ובמצב שלי לספוג את התסכול הזה, יש לי חבילה ענקית משלי!!! אם הוא לא יטפל בעצמו ויפרוק את התסכול הזה, אני פשוט לא אוכל לעמוד בזה, אני פשוט אקום ואלך.

שוב לבד בבית אבל הפעם טוב לי. 

אני אחרי טיפול אמנם אבל אני בסדר, ממש בסדר.

מכירת החצר של יום שישי עברה בהצלחה רבה, מכרתי הרבה והכסף דרוש לי. כשאני צריכה אני עושה מעשה. אני מסוגלת להרים פרויקט כזה ולהצליח בו. ההשתוללות שלי עם הבזבוזים נבלמה כי לא היתה לי ברירה וכי נבהלתי מעצמי. זה לא עסק להיות עסוקה רק בבזבוז כספים. נהגתי בחוסר אחריות, שוב האמנתי שהכל מגיע לי, כי יש לי סרטן. וזה לא ככה, זו לא התנהגות אחראית, אם את רוצה להמשיך לחיות מאריה תרזה, את צריכה לחשוב על העתיד ולא כאילו אין מחר...

אז התאפסתי על עצמי. כשהבנתי שהשיק של שכר הדירה יחזור אם לא אעשה משהו, הרמתי את האירוע הזה והיה מאד מוצלח. ועכשיו אוטוטו אני מתפנה קצת מהלימודים לפגרת הקיץ וזה יהיה הזמן שלי להתמקד שוב בתכשיטים ולהרים אירועים מהסוג הזה שהרמתי, להשתתף בירידים, לעשות קצת כסף, לסגור את המינוס ולחסוך קצת לשנה הבאה. 

כי תהיה שנה הבאה. 

אני אוטוטו בת 40, מחליפה קידומת. אמנם לא אותו אדם שהייתי, עם השיער הקצוץ הזה עכשיו שוב והגוף שהשתנה מעט. אבל עדיין בבסיס אני אותה אחת, אולי אפילו טובה יותר. משופרת. אמיצה יותר. נדיבה יותר. שמחה יותר. כן, אפילו שמחה יותר.

מעריכה יותר את החיים האלה, היקרים, ואת מה שיש לי בהם.

מקווה שלא יגמר לי.

שלא יגמר.

שלא.

רק לא למות. רק לא למות.

אתמול בסוטול של הלילה (אמנם הפסקתי לעשן את הגראס בקביעות, אבל מפעם לפעם אני לוקחת כמה פאפים כדי לישון טוב בלילה) ר' ואני דיברנו על הצוואה שלי. אמרתי לו מה אני רוצה לעשות ואיך לחלק , לאן כל דבר ילך, ושהם (הוא ומשפחתי) יהיו חייבים למלא אותה. גם אמרתי לו שאני רוצה לכתוב את ההספד שלי ושדודה שלי ש' תקרא אותו, אם היא תהיה מסוגלת. כי אני מרגישה שהיא תקרא את זה הכי אמיתי ובלי הצגות, היא הכי תייצג אותי. אם היא לא תהיה מסוגלת אז שדודה שלי נ' תקרא במקומה. אבל אני מעדיפה שש' תקרא. כי גם בתכלס אני יותר דומה לה. ובכלל, למשפחה של אבא שלי שאני מאד אוהבת, למרות שההסטוריה קצת בעייתית. 

אני ארצה לומר שסלחתי לאנשים שפגעו בי. אני ארצה לומר להם שלא יתייסרו בגללי. אני ארצה לומר להם שכבר מזמן עברתי הלאה.

אני ארצה לבקש שיחשבו שאני במקום טוב ושלא יצטערו כי אולי יום אחד עוד נפגש. אני ארצה לבקש שיהיו שמחים עד כמה שיוכלו.

אבל עד שכל זה יקרה , אני רוצה להמשיך לחיות, כמה שיותר.

מנסה לא לראות בעיני רוחי את שעון החול שהולך ואוזל. מקוה שאצלי זה יהיה אחרת.

כל כך הרבה דברים קורים לאחרונה.

אני אוטוטו מסיימת את השנה הראשונה של התואר השני ודוקא ממש בהצלחה. אפילו הסמינר שממנו הכי חששתי הולך לי טוב! אפילו מעניין לי...

אני מתגברת על האתגרים האלו שתמיד מעוררים בי חרדה ומחשבות פרישה. ואז אני מרגישה גאה ובטוחה בעצמי. עובדת על נצחונות קטנים. אולי בסוף גם אנצח ניצחון גדול...

עוד כשבועיים ס' גרושתו של ר' עוזבת את הארץ עם הקטנה, בחזרה לארץ הולדתה. יאללה ביי. אני צופה המון בעיות בגלל המעבר הזה, בעיות שם, אצלן, בעיות אצל הקטנה, בעיות אצל ר' המתגעגע והחסר אותה, בעיות בבית שלנו כהשלכה של כל זה. אבל אין לי מה לעשות לגביי זה. תהיה תקופת התאקלמות לכולנו, כי ר' ג'וניור גם יעבור לגור אצלנו בקביעות. זה כבר יהיה סיפור בפני עצמו, אבל אני בהחלט מעדיפה שזה הוא ולא הקטנה. עם הקטנה, יש לי בעיות ביני לבין עצמי. אני מאד חלוקה לגביה. מצד אחד אני יודעת שהיא ילדה שלו, הוא אוהב אותה, היא סה"כ ילדה טובה והיא נורא מסכנה. היא חסרת בטחון מאד, יש לה קשיי למידה, בעיות חברתיות, ביישנות עמוקה, אמא שלה שולטת בה והיא מאד לא עצמאית ומאד תלותית. היא חרדתית ומלאת פחדים. בהחלט מעוררת רחמים ורצון לגונן. כל השנים האלו ניסיתי לחזק אותה, לעודד, לטפח אותה, הקדשתי לה המון עד שהתחלתי להתייאש כי קיבלתי זין בעין. כל מחווה חיובית מצדי היתה זוכה לקיתונות של קנאה וחוסר פרגון מאמא שלה, מידרו אותי, עשו אותי מוקצה, הבהירו לי שאני לא חלק חשוב בחייהם של הילדים האלו. שאין לי מקום. אז התחלתי להשקיע הרבה הרבה פחות, מה גם שמצבי הבריאותי והשינוי בחיי גרם לי להפנות את המשאבים כלפי עצמי,  אם כי עדיין המשכתי לעשות דברים מסוימים כי אני לא יכולה אחרת. הילדים לא אשמים שהאמא שלהם דפוקה, קנאית וחסרת בטחון עצמי.

מצד שני, יש בקטנה יש גם המון מאמא שלה, דמיון פיזי עצום שמאד מעצבן אותי, כי זה כאילו אמא שלה נמצאת בקטנה אצלי בבית, היא לא אינטליגנטית, שלא לומר משהו אחר..., היא עצלנית נורא, היא יאכנע, מפונקת, מעצבנת, לעתים לא אסתטית. היא מקבלת דברים כמובנים מאליהם, היא מרוחקת וסגורה, לא מחזירה גילויי חיבה מה שמקשה להמשיך להעניק לה. אישית אני באמת מעדיפה את ג'וניור על פניה. 

אז זה המצב וזה הולך לקרות בקרוב. אני מצד אחד חרדה אבל מצד שני מתרגשת, כי שינויים אני אוהבת. ותכלס, סוף סוף הבת שלו לא תהיה אצלנו בבית...אני יודעת שזה נשמע רע, אבל זה מרגיש לי כהקלה. ובבלוג שלי מותר לי לומר את האמת.