והשחקים הם הגבולות...

כבר אחרי תשע וחצי אבל סוף סוף היא הצליחה לישון כמו שצריך, בלי השכמה בארבע בבוקר, בלי סיוטים.

היא מתרכבלת עוד קצת במיטה.

בסוף היא מחליטה לקום, שלא יתחילו לבוא לה המחשבות.

היא מצחצחת שיניים ואומרת שלום לחתולה שיושבת כבר על אדן החלון מבחוץ.

היא מכינה לעצמה קפה. לאחרונה קפה לא עושה לה את זה. נקווה שזה לא קשור להתפתחות המחלה. כשדברים שאהבת פתאום מעוררים בך כמעט בחילה, זה סימן שמשהו לא בסדר עם הכבד. כלומר, במחלה שלה.

היא יוצאת להאכיל את החתולים.

ממלאת להם מים בקערה, אומרת שלום לזה ושלום להוא. מלטפת.

היא חוזרת בחזרה אל תוך הבית , אוספת את האייפד מהסלון ואת הטלפון הנייד ונכנסת למיטה, לטקס הקבוע של שתיית הקפה ביחד עם פייסבוק.

יותר מאוחר נעשה לה עצוב. אמא שלה שולחת סמס ובמקום לענות לה היא מתקשרת. היא בוכה לה בטלפון, מספרת שהיא מדוכדכת. אמא שלה מעודדת אותה. למרות הכל, למרות הנודניקיות, החרדתיות והדאגנות שלה, היא מתפקדת כמו שצריך ברגע האמת.

היא מתעודדת ושולחת מייל לרופא המשפחה, שהיא חושבת שהיא שוב בדיכאון, שאולי כדאי להחליף תרופה אחרי למעלה משלוש שנים, שאולי הוא יכול...או שהיא צריכה ללכת לפסיכיאטר בשביל זה.

יש לה הרגשה שהוא לא יעזור לה בעניין, למרות שהוא יודע שהיא חולת סרטן. 

היא יוצאת לעשן קנאביס רפואי, מתמסטלת כדי להיות מסוגלת לקום, לעשות, לאכול.

אחרי כמה דקות הסם משפיע והיא מתחילה להניע דברים, קודם מדליקה את הדוד, עושה משהו קטן לאכול. מטפלת בכביסה, מעמידה מכונה, מכניסה אחרת למייבש.

מדברת עם אח שלה שמתקשר כי אמא שלהם סיפרה לו שהיא מדוכדכת וביקשה שיתקשר לעודד את אחותו. האם הוא היה עושה את זה מעצמו?

אחר כך היא הולכת להתקלח.

יותר מאוחר היא מחליטה לאכול צהריים מול משפחת קרדשיאן בטלויזיה, בתוכניות המוקלטות. כן היא אוהבת את התכנית זבל הזו, מה יש. בידור להמונים.

אחרי ארוחת צהריים ועוד פרק בטלויזיה היא משכנעת את עצמה ללכת לסופר. כבר מכינה את עגלת הקניות אבל מתחרטת. יוצאת רק למכולת לקנות חלב, כי כל היתר יכול לחכות. מרגישה שאין טעם.

היא מחליטה בכל זאת לצאת, אבל בדרך משנה את דעתה וחותכת לקניון הקרוב. לא בא לה להסתובב ברוח שנושבת בחוץ. רוצה מקום סגור.

היא מסתובבת בקניון אבל מרגישה שהרגליים לא נושאות אותה, אז היא עולה לארומה לקפה קטן ועוגיה. מתעצבנת על העובדת שם שאפילו לא טורחת לשים לה מפית על המגש, כאילו "תאכלי עם הידיים ותנגבי אותן בבגדים".  היא נוזפת בה: "אפשר לקבל מפית? זה המינימום כשמזמינים עוגה, לא? נכון?" . העובדת מסתכלת בה במבט מטומטם, אפילו לא טורחת לומר סליחה. 

היא מתיישבת לשולחן ומעלה סטטוס מדוכדך לפייסבוק. מיד נ' מתקשרת אליה. והיא מצליחה לעודד אותה.

ואז היא מסתכלת ורואה את הבת של המורה שלה מבית הספר היסודי, עם הילד שלה. ואחר כך היא מסתכלת שוב ורואה גם את המורה עצמה, שאותה לא ראתה כ 25 שנה.

היא קוטעת את שיחת הטלפון.

היא ניגשת אליה ומסבירה מי היא.

המורה לשעבר מחבקת ומנשקת אותה, המומה, רואים שקשה לה, כי היא יודעת מה קורה בחיים של התלמידה שלה לשעבר; היא פוגשת את הוריה בסופרמרקט כמעט כל שבוע.

הן מדברות. היא מרגישה כל כך נרגשת ושמחה, כאילו התגשם לה חלום קטן.

שבת שוב עברה, מהר. היתה שבת כיפית, מהנה, הרבה פעילות אתמול, בריכה בבוקר, ים לפנות ערב, מסעדת דגים מצויינת בלילה. חזרתי קצת שיכורה מהיין הלבן (טוב, לא שתיינית משהו...חנאנה אני) ובמצב רוח טוב ונפלתי לשינה עמוקה עד עשר בבוקר. 

החלטנו אתמול בלילה לא ליסוע למצדה כפי שתכננו, ר' ואני, כי הרגשנו שזה יהיה כבר יותר מדי מעייף, לא הספקנו לנוח, בפרט ר' שקם מוקדם ועובד קשה כל השבוע ואני שבעיקר מבלה . חה חה חה. יש יתרונות בלהיות חולת סרטן כרוני. הסרטן בא עם הטבות בצורת קצבאות נכות שונות והרבה זמן פנוי. ומכיוון שכרגע אני בחופשה מלימודי התואר השני, יש לי באמת הרבה זמן פנוי. עדיין יושב לי על הראש שאני צריכה לסיים עבודת סמינריון אחת, אבל יש עוד זמן ואני נהייתי טיפוס דחיין...

הצלחתי לבלום קצת את בהלת הקניות שלי וגם את אטרף הזלילה. למעשה התחלתי אפילו לעשות ספורט אחרי המון זמן שלא עשיתי פעילות גופנית. באופן עצמאי ובלי שום מכון כושר ושטויות של "מסגרת" שמספקות לי תירוץ. פשוט יוצאת להליכה ואחר כך עובדת קצת על מכשירי כושר חינמיים בפארק לא רחוק מהבית. עושה את זה בזמני החופשי וברצון, בלי להרגיש שחייבת כי שילמתי כסף או כי המצפון מייסר. אני עושה את זה כי זה גורם לי הרגשה טובה בגוף ובנשמה.

בנוסף, אני מצליחה קצת להגדיל את ההכנסות שלי פה ושם ממכירות של תכשיטים, פה ושם עבודות בהזמנה מיוחדת, פה ושם כל מיני כאלה שאני מעלה לרשת ומוכרת. קצת חברות שקונות ממני. עוד מעט יש איזה יריד של רה"ש ואחר כך אעשה איזו מכירה ביתית בסוכות. קצת נמלא את הקופה שהתרוקנה מבזבוזי חסריי האחריות. וכשאהיה קצת יותר עסוקה בלימודים, יהיה לי פחות זמן להסתובב בקניונים ובתל אביב ולבזבז. ויהיה לי קצת יותר עניין גם...

המריבות עם ר' נרגעו, אולי קצת נמאס לנו לריב, אולי הבנו שנינו שאנחנו חסרי סבלנות אחד עם השניה ושבעצם יום אחד אולי כל זה יגמר לנו, כל הביחד. למרות שדוקא המחלה המחורבנת שלי מראה נסיגה יפה. אני חולמת לי בהחבא שעוד רבעון או שניים ה CT פתאום יראה שאין גרורות יותר. הכל נסוג ונעלם. ואז אקבל רק תרופות אנטי הורמונליות לתחזוקה ואחיה עם זה שנים. לא כמו אחותי ז"ל.

כמעט שנה למותה של ש'. בתחילת החודש הבא כבר יש אזכרה. אלוהים תן לי כח לעבור את זה בלי לשקוע לתהום. 

אמא ואבא ממוטטים. אני החלטתי לאחרונה להשקיע בהם יותר תשומת לב וזמן. התובנה באה לי דוקא כשהייתי מסטולית מגראס רפואי. ואז עשיתי החלטה שאני אקדיש להם תשומת לב ואשתדל לראות אותם יותר וגם להוציא אותם מהבית לכל מיני פעילויות כיפיות. כי החיים שלהם בקנטים והם אומללים ועצובים. והם לא עוזרים לעצמם. אז אני אנסה לעזור להם.

אני קצת מתחילה להתגעגע אל הלימודים. לקראת סוף השנה רציתי נורא כבר לצאת לחופש ועכשיו זה קצת חסר לי. אין לי כמעט חברים בלימודים, רק ככה, מאד שטחי, אבל זה לא מעניין אותי. מעאניינים אותי הלימודים עצמם. חברים יש לי המון מחוץ לאוניברסיטה. אבל היה חבר אחד שלצערי השנה כבר לא ילמד איתי כי הוא סיים את הלימודים, ודוקא הוא היחיד שעניין אותי. לא משנה, ממילא אנחנו לא משתייכים לאותם חוגים, סגנון חיים שונה לגמריי. 

וככה עובר לו עוד שבוע ועוד אחד. בלי להרגיש אנחנו כבר באמצע אוגוסט. הייתי מתה ליסוע קצת לחו"ל עם ר' אבל לא יודעת אם זה יצא השנה. אין לו זמן בגלל העבודה ולי אין ממש כסף.

חוץ מזה אין בעצם חדש. הכל יחסית טוב ורגוע. אפילו ס' נרגעה זמנית, חוץ מכל מיני איומים אקראיים שהיא מן הסתם משמיעה לר' אבל זה לא ממש מזיז לו. העיקר שאותי היא לא מטרידה הכונפה.

מחר שוב טיפול, שוב יום א' בבית החולים. אבל זה לא כמו פעם, זה בקטנה, זה לא הכי מזיז לי, אפילו לא ממש מבאס אותי. הייתי חותמת על זה לעוד שלושים שנה אם הייתי יודעת שזה ישמור עליי כמו שאני היום.

זה מתחיל להיות הסלוגן שלי כבר.

בכל פעם שאני מאבדת עוד חברה.

בכל פעם שאני מגלה על החמרה במחלה של חברה.

בכל פעם שאני שוקעת בכאב האובדן של אחותי.

בכל פעם שאני נזכרת בפצצה המתקתקת שאני יושבת עליה.

אני משחררת קללה ומנסה להמשיך לחיות את חיי כאילו כל זה לא קורה. יותר נכון, כאילו חוסר השליטה שלי במה שקורה בעצם אומר לי להמשיך הלאה. לחיות. עד מתי שאוכל.

הבן של ר' עבר לגור איתנו לפני חודש וקצת, כשגרושתו והקטנה עזבו את הארץ. הכל בסדר, סבבה לנו איתו. נראה שסבבה לו איתנו. היה לי שוב תקל קיברנטי עם ס' גרושתו, בהקשר לחתולה שהיא תקעה אותנו איתה, אבל בעיקר כי הכנסתי לה בקטנה על זה שהיא עזבה את הארץ והשאירה בן חייל מאחור. כמובן שזה הכי עיצבן אותה בעולם, בעיקר שציינתי בפניה שאני שמחה שהוא גר איתנו ותמיד יהיה לו בית אצלנו ושאני רואה בו את בני החורג. זה היה אמור לעצבן אותה כמובן וזה עיצבן וגרם לה לירות לכל הכיוונים בעצבים, בחוסר ענייניות, בגסות רוח ובלי שום הגיון. כרגיל בעצם.

היא יכולה לקפוץ לי. אני הסרתי מזמן את הכפפות איתה. אני אומרת לה בדיוק מה אני חושבת עליה היום, בזמן שבעבר ניסיתי בטובות וזה פשוט לא עבד.

החלטתי לנסות כמה שניתן לא "להכניס" אותה אל הבית שלנו בעקיפין. פשוט לא להתעסק איתה, לא לשים לב אליה. בנתיים זה מצליח לי.

היתה לי תקופה קצרה ולא טובה שבה נגמרו לי הנוגדי דיכאון לכמה ימים וזה קצת ערער אותי. הייתי עצובה, רגישה נורא ועצבנית. רבתי עם ר' שגם הוא היה במצברוח רע והוציא את העצבים והתסכול שלו עליי שוב. אשכרה נתתי לו אולטימטום שאני לא יכולה יותר לסבול את ההתנהגות שלו כלפיי ושחייבים לעשות משהו או להפרד. בנתיים עוד לא ניגשנו ליעוץ זוגי כי הדברים  נרגעו והריי תמיד זה כך- אחרי ריב הדברים נרגעים ושוכחים מהקטסטרופה וההחלטה לטפל ואז זה חוזר וקורה שוב. באותו לילה, כשהלכנו לישון , בכיתי וכשהוא חיבק אותי ביקשתי ממנו ממש לפני שנרדמתי שיגלה כלפיי חמלה. שאם אלו השנים האחרונות לחיי, אני רוצה שיזכור שהן האחרונות לחיי ושיגלה חמלה ולא יתן לי לחיות אותן כך, במריבות ועלבון ועצב. שיזכור שאני חולה, שיזכור את האובדן שעברתי השנה, את כל הקושי שאני עוברת, גם אם זה נראה לכולם כאילו זה קליי קלות בשבילי. בכל זאת אני עוברת משהו קשה מאד. לדעת שאת חולה במחלה חשוכת מרפא, שרוב הסיכויים שתמותי ממנה תוך שנים לא רבות וביסורים ולא משנה כמה תלחמי וכמה תרצי להמשיך לחיות. זה לא קל. זה קשה מאד למעשה. 

אני ממשיכה עם ההתמכרויות שלי לקניות ולאכילה. אמנם אני לא בבור שחור אבל זה לא טוב. הקניות באיביי, השטויות שאני מבזבזת עליהן, כאילו אני מאמינה שבאמת אין מחר. זה לא עוזר, זה רק עושה יותר רע וגורם לריקנות. וקשה לי להפסיק. זה כבר אפילו לא מרגש או כיף. זה סתם.

ואמנם שמנתי לא המון, רק 6 ק"ג , לעומת חברות ששמנו עשרות, אבל מה זה משנה כמה הן וכמה אני? ביחס לעצמי, למה שהייתי, זה המון!!! שנים לא הייתי במשקל הזה, שנים לא נראיתי כמו שאני. ואמנם אני לא נראית רע, אבל אני הרבה יותר אוהבת איך שנראיתי פעם. ויש דברים שהיום אני לא לובשת וזה מעצבן וכואב. איפה אני שהייתי? המחלה המחורבנת הזו דפקה לי את הצורה. איפה השיער שלי? למרות שהשיער שנשר כבר צמח שוב וכולם אומרים שזה נורא יפה לי הקצר הזה ואפילו אני קצת אוהבת את זה, עדיין הייתי מעדיפה פי מיליון שיהיה לי השיער הארוך והמתולתל שהיה לי. 

אני חייבת לעשות משהו עם זה . מחפשת מה שיתן לי מוטיבציה. הריי המוטיבציה הכי גדולה צריכה לבוא מכך שאני רוצה בשביל עצמי להיראות שוב כמו שאני אוהבת. ואני לא מצליחה להניע את עצמי ואין לי משמעת עצמית. 

קצת חסרים לי הלימודים כבר. רוצה עוד חופש אבל באיזשהו מקום כבר מתגעגעת לחזור לאוניברסיטה. לא שחסר לי מה לעשות ואני די נהנית לבלות ולהתעסק במה שבא לי, אבל בכל זאת.

אני חייבת משהו חדש שיכניס בי עניין והתרגשות. מה זה יהיה? חייבת למצוא...