והשחקים הם הגבולות...

ביום ראשון, כשאני בדרכי אל הלימודים, פגשתי במסוף האוטובוסים את חמותי לשעבר, אמו של מ'.

אחרי 4 שנים וחצי שלא התראינו, וכל השינוי החיצוני שחל בי, היא בהתחלה לא זיהתה אותי כשפניתי אליה. כשהצלחתי לשכנע אותה שזו אכן אני, היא התחילה לבכות ואני בכיתי בגללה. התחבקנו והתנשקנו ובכינו אחת על כתף השניה. היא אמרה לי כמה שהיא אהבה אותי וכמה שהצטערה על הגירושים. אמרתי לה שגם אני אהבתי ואוהבת אותה ואת כל המשפחה והגירושים לא היו קשורים למשפחה, אלא רק ליחסים שביני לבין בנה. אמרתי לה שכבר שנים אני רוצה לומר לה כמה שאני מצטערת על איך שהכל נגדע, בלי שנפרדתי ממנה ומכולם, כי הייתי במצב נפשי כל כך קשה. התנצלתי עמוקות ואמרתי לה כמה שאני שמחה שקיבלתי הזדמנות לומר לה את הדברים האלו שמעיקים עליי כבר שנים.

מסתבר שמ' התחתן בשנים, הוא גר בקיבוץ בדרום ונולדו לו שתי בנות. בעיית הפריון, כפי שכבר הבנתי לפני זמן רב, לא היתה בעיה אצלו, אלא אצלי.

למרות הצביטה בלב, שמחתי לשמוע שיש לו ילדים היום, כי הריי זה מה שהוא הכי רצה בעולם, להיות אבא. אמרתי לאמא שלו שתשמח על המקום שהוא נמצא בו כי הריי זה מה שהוא רצה, ואיתי זה לא קרה. עם כל הצער שבדבר ואני יודעת שהיא הצטערה כי אהבה אותי כמו בת, הכל קרה לטובה.

סיפרתי לה שגם אני בזוגיות חדשה, שאני גרה בגבעתיים לא רחוק מהוריי. סיפרתי לה גם על המחלה שלי והיא עוד יותר בכתה. הסברתי לה שאני בסדר, שאני מחלימה. שאלתי על כולם, על בעלה, על גיסותיי לשעבר וביקשתי שתמסור ד"ש חמה לכולם. היא הבטיחה שתמסור.

המפגש הזה הפך לי את היום, כל אותו יום הייתי כל כך עצובה. הריי איבדתי סוג של משפחה. אבל הכל לטובה. אני קיבלתי את מה שרציתי והוא את שלו.

השבוע נסגר מעגל.

אני נזכרת איך לפני שנים, פחדתי לדבר איתו אפילו, פחדתי להשמע טפשה לידו, נרתעתי מהרצינות שלו, מהדבקות שלו בעבודה, מהמקצועיות הרבה שהוא הפגין. הבוקר , כשעוד היינו במיטה אבל כבר התעוררנו, והוא היה מנומנם, זרוע אחת שלו מחבקת אותי והעיניים שלו עוד עצומות, נישקתי את הכתף שלו וצחקתי לעצמי כמעט בקול, זה עשה לי נעים להזכר כמה פחדתי ממנו , מהאיש הזה ששוכב לידי במיטה, ששינה את חייו כדי להיות איתי, שרדף אחריי ודבק בי עד שנעשיתי שלו לחלוטין, והוא שלי.

המחשבות האלו הבוקר עלו בי אחרי שחלמתי חלום שהופיע בו מ' בעלי לשעבר. בחלום היינו ביחד, או שלא, לא היה ברור, אבל באתי לאסוף אותו מאיזה מקום, הייתי אמורה לנהוג ברכב (כידוע, במציאות אני לא נוהגת מבחירה, יש לי פוביית נהיגה) וסידרתי דברים בתא המטען. מ' בחלום כרגיל היה מצוברח, כמו שלרוב היה גם במציאות. חלום מוזר. כנראה חלמתי עליו כי חשבתי עליו קצת לפני השינה, לא זוכרת אפילו במה נזכרתי, טוב שאני כבר לא שם.

לפעמים עדיין בלתי נתפס בעיניי מה שהתחולל בחיי. הדרך שעשיתי, מאז ועד היום. איך ממצב שבו את פוחדת לדבר עם קולגה מסוים, את מגיעה למצב שאת חיה איתו באותו בית ואתם זוג ואת לפרקים עוזרת לו לגדל את ילדיו ואתם חושבים על ילד משותף. איך מתחולל שינוי שכזה? זה בלתי נתפס. הריי היינו קולגות, בקושי היינו מחליפים מילה, פחדתי להתקרב אליו! אבל הוא, מסתבר, שם עליי עין מהיום הראשון שראה אותי, אותו יום שבו התחלתי לעבוד במקום ההוא. הוא היה נשוי עם שני ילדים, הוא גר בעיר ההיא, הוא היה כולו מסור לעבודה ולמשפחה שלו. זה נראה כל כך פשוט וגלוי על פניו, אבל בפנים הכל היה כל כך מסובך ומורכב. איש שאז היה צעיר מגילי היום, אבל נראה כבר גבר של ממש, עם אישה ושני ילדים קטנים. אני דולה מזכרוני עוד ועוד זכרונות ותמונות. וככל שאני נזכרת - כך זה נראה לי יותר בלתי יאמן.