והשחקים הם הגבולות...

שוב לבד בבית אבל הפעם טוב לי. 

אני אחרי טיפול אמנם אבל אני בסדר, ממש בסדר.

מכירת החצר של יום שישי עברה בהצלחה רבה, מכרתי הרבה והכסף דרוש לי. כשאני צריכה אני עושה מעשה. אני מסוגלת להרים פרויקט כזה ולהצליח בו. ההשתוללות שלי עם הבזבוזים נבלמה כי לא היתה לי ברירה וכי נבהלתי מעצמי. זה לא עסק להיות עסוקה רק בבזבוז כספים. נהגתי בחוסר אחריות, שוב האמנתי שהכל מגיע לי, כי יש לי סרטן. וזה לא ככה, זו לא התנהגות אחראית, אם את רוצה להמשיך לחיות מאריה תרזה, את צריכה לחשוב על העתיד ולא כאילו אין מחר...

אז התאפסתי על עצמי. כשהבנתי שהשיק של שכר הדירה יחזור אם לא אעשה משהו, הרמתי את האירוע הזה והיה מאד מוצלח. ועכשיו אוטוטו אני מתפנה קצת מהלימודים לפגרת הקיץ וזה יהיה הזמן שלי להתמקד שוב בתכשיטים ולהרים אירועים מהסוג הזה שהרמתי, להשתתף בירידים, לעשות קצת כסף, לסגור את המינוס ולחסוך קצת לשנה הבאה. 

כי תהיה שנה הבאה. 

אני אוטוטו בת 40, מחליפה קידומת. אמנם לא אותו אדם שהייתי, עם השיער הקצוץ הזה עכשיו שוב והגוף שהשתנה מעט. אבל עדיין בבסיס אני אותה אחת, אולי אפילו טובה יותר. משופרת. אמיצה יותר. נדיבה יותר. שמחה יותר. כן, אפילו שמחה יותר.

מעריכה יותר את החיים האלה, היקרים, ואת מה שיש לי בהם.

מקווה שלא יגמר לי.

שלא יגמר.

שלא.

רק לא למות. רק לא למות.

אתמול בסוטול של הלילה (אמנם הפסקתי לעשן את הגראס בקביעות, אבל מפעם לפעם אני לוקחת כמה פאפים כדי לישון טוב בלילה) ר' ואני דיברנו על הצוואה שלי. אמרתי לו מה אני רוצה לעשות ואיך לחלק , לאן כל דבר ילך, ושהם (הוא ומשפחתי) יהיו חייבים למלא אותה. גם אמרתי לו שאני רוצה לכתוב את ההספד שלי ושדודה שלי ש' תקרא אותו, אם היא תהיה מסוגלת. כי אני מרגישה שהיא תקרא את זה הכי אמיתי ובלי הצגות, היא הכי תייצג אותי. אם היא לא תהיה מסוגלת אז שדודה שלי נ' תקרא במקומה. אבל אני מעדיפה שש' תקרא. כי גם בתכלס אני יותר דומה לה. ובכלל, למשפחה של אבא שלי שאני מאד אוהבת, למרות שההסטוריה קצת בעייתית. 

אני ארצה לומר שסלחתי לאנשים שפגעו בי. אני ארצה לומר להם שלא יתייסרו בגללי. אני ארצה לומר להם שכבר מזמן עברתי הלאה.

אני ארצה לבקש שיחשבו שאני במקום טוב ושלא יצטערו כי אולי יום אחד עוד נפגש. אני ארצה לבקש שיהיו שמחים עד כמה שיוכלו.

אבל עד שכל זה יקרה , אני רוצה להמשיך לחיות, כמה שיותר.

מנסה לא לראות בעיני רוחי את שעון החול שהולך ואוזל. מקוה שאצלי זה יהיה אחרת.

כל כך הרבה דברים קורים לאחרונה.

אני אוטוטו מסיימת את השנה הראשונה של התואר השני ודוקא ממש בהצלחה. אפילו הסמינר שממנו הכי חששתי הולך לי טוב! אפילו מעניין לי...

אני מתגברת על האתגרים האלו שתמיד מעוררים בי חרדה ומחשבות פרישה. ואז אני מרגישה גאה ובטוחה בעצמי. עובדת על נצחונות קטנים. אולי בסוף גם אנצח ניצחון גדול...

עוד כשבועיים ס' גרושתו של ר' עוזבת את הארץ עם הקטנה, בחזרה לארץ הולדתה. יאללה ביי. אני צופה המון בעיות בגלל המעבר הזה, בעיות שם, אצלן, בעיות אצל הקטנה, בעיות אצל ר' המתגעגע והחסר אותה, בעיות בבית שלנו כהשלכה של כל זה. אבל אין לי מה לעשות לגביי זה. תהיה תקופת התאקלמות לכולנו, כי ר' ג'וניור גם יעבור לגור אצלנו בקביעות. זה כבר יהיה סיפור בפני עצמו, אבל אני בהחלט מעדיפה שזה הוא ולא הקטנה. עם הקטנה, יש לי בעיות ביני לבין עצמי. אני מאד חלוקה לגביה. מצד אחד אני יודעת שהיא ילדה שלו, הוא אוהב אותה, היא סה"כ ילדה טובה והיא נורא מסכנה. היא חסרת בטחון מאד, יש לה קשיי למידה, בעיות חברתיות, ביישנות עמוקה, אמא שלה שולטת בה והיא מאד לא עצמאית ומאד תלותית. היא חרדתית ומלאת פחדים. בהחלט מעוררת רחמים ורצון לגונן. כל השנים האלו ניסיתי לחזק אותה, לעודד, לטפח אותה, הקדשתי לה המון עד שהתחלתי להתייאש כי קיבלתי זין בעין. כל מחווה חיובית מצדי היתה זוכה לקיתונות של קנאה וחוסר פרגון מאמא שלה, מידרו אותי, עשו אותי מוקצה, הבהירו לי שאני לא חלק חשוב בחייהם של הילדים האלו. שאין לי מקום. אז התחלתי להשקיע הרבה הרבה פחות, מה גם שמצבי הבריאותי והשינוי בחיי גרם לי להפנות את המשאבים כלפי עצמי,  אם כי עדיין המשכתי לעשות דברים מסוימים כי אני לא יכולה אחרת. הילדים לא אשמים שהאמא שלהם דפוקה, קנאית וחסרת בטחון עצמי.

מצד שני, יש בקטנה יש גם המון מאמא שלה, דמיון פיזי עצום שמאד מעצבן אותי, כי זה כאילו אמא שלה נמצאת בקטנה אצלי בבית, היא לא אינטליגנטית, שלא לומר משהו אחר..., היא עצלנית נורא, היא יאכנע, מפונקת, מעצבנת, לעתים לא אסתטית. היא מקבלת דברים כמובנים מאליהם, היא מרוחקת וסגורה, לא מחזירה גילויי חיבה מה שמקשה להמשיך להעניק לה. אישית אני באמת מעדיפה את ג'וניור על פניה. 

אז זה המצב וזה הולך לקרות בקרוב. אני מצד אחד חרדה אבל מצד שני מתרגשת, כי שינויים אני אוהבת. ותכלס, סוף סוף הבת שלו לא תהיה אצלנו בבית...אני יודעת שזה נשמע רע, אבל זה מרגיש לי כהקלה. ובבלוג שלי מותר לי לומר את האמת.

צודקת גוגו שהעירה בתגובה לפוסט הקודם; מזמן לא עדכנתי. וזה לא בגלל שמשהו לא בסדר (חוץ ממה שלא בסדר) אלא כי עוברים הימים מהר ואפילו די בסבבה ושבוע רודף שבוע, טיפול רודף טיפול, אני עסוקה, לא משעמם לי לרגע, עם שפע של רעיונות והרבה עבודת אינטרנט על האתר, החנות המקוונת, הפייסבוק, כלים שלא היה לי יותר מדי זמן להקדיש להם כשהייתי בחנות (או שפשוט לא היתה לי כבר מוטיבציה...). אני עסוקה ואני מחלימה.

לפני כשבועיים עברתי סריקת סי טי שסיכמה 3 חודשי טיפול, 3 קורסי כימותרפיה שבכל אחד מהם 3 טיפולים, כלומר 9 סה"כ. בנתיים עברתי גם עוד שני טיפולים נוספים. התוצאות של הסריקה טובות, הן מראות שיפור בהחלט, חלק מהגרורות נעלמו, חלק קטנו, הכבד התנקה, עוד יש שני מוקדים בעצמות ללא שינוי, אני בדרך הנכונה.

זה יקח עוד חודשים אני יודעת. אולי אפילו עוד חצי שנה. אבל אני אעבור את זה. וכשאסיים עם זה אני אסע לארה"ב, לבקר את אחותי ואת אחי והאחיינים המתוקים שלי. אם ר' יצטרף אליי אני מקוה שנוכל ליסוע לניו יורק לבקר את הוריו, שאותם לא ראה 15 שנה ואני מעולם לא פגשתי.

ובנתיים החתולה בחצר המליטה לפני 5 שבועות 4 גורים מקסימים ומדהימים. אני דואגת להם כמו ילדים קטנים שלי, תינוקות שלי שמעולם לא היו ולא יהיו לי עוד. והם מביאים לי המון שמחה ומתיקות בלב.

כל היתר פלוס מינוס על מי מנוחות. כספית הסתדרתי עם כל הקיצבאות השונות והמענק מהביטוח, ברוך השם, לפחות זה ירד לי מהראש ואשכרה כשאני בסכנת מוות דוקא התחלתי לחיות...

צחוק הגורל.

אנחנו צריכים כמעט למות כדי שנזכר לחיות...

עובר הזמן והילדים של ר' גדלים כל כך מהר. הנה ג'וניור עוד כמה חודשים מתגייס לצבא והקטנה כבר אוטוטו בת 14 ועוד שניה אנחנו סוגרים 4 שנות היכרות בינינו, ביני ובין ילדיו. יחסים שמאז שחליתי משהו בהם פתאום נפתח, נפרץ הסכר והמים זורמים. לפחות מבחינתי. משהו השתנה בי לטובה.

מדי פעם הבלחות של קנאה וטירוף מצד ס' גרושתו, שנאבקת עדיין, כבר כמעט 4 שנים, באותם עניינים שגם אז הציקו לה, המקום שלה אצל הילדים, הפחד שמישהו יקח את מקומה, הרצון להפטר מהילדים בו זמנית וההיזכרות, כשהיא לבד עם עצמה, שבעצם אין לה אף אחד מלבדם. הפחד שלה ממני, חוסר הבטחון שלה, הקנאה שלה כלפיי, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, גם כשלשכן(ה) יש סרטן. יש דברים שלעולם כנראה לא ישתנו. אז לומדים להשלים איתם.

זהו בעצם , בגדול, העדכון שלי.

כן, זה לא שמשהו לא בסדר, חוץ ממה שלא בסדר...אלא כי עוברים הימים מהר ואפילו בסבבה...

יום ארוך עבר עליי היום. מלא פעילות חיונית.

קודם כל טיפול שלישי של כימותרפיה. ב 12:30 כבר סיימתי שם. הצלחתי לקרוא ספר וגם לנמנם בזכות הכדור נגד אלרגיה שקצת מרדים.

אחר כך נסענו לעשות אולטרסאונד כבד. הייתי חייבת לשמור על צום של לפחות 5 שעות והייתי רעבה מאד אבל גם זה עבר.

חטפנו משהו לאכול תוך כדי נסיעה ונסענו (ר' ואני) אל המקום של הפאות, שם חיכתה לי הפאה שלי.

א' בעל המקום הוא פשוט איש מדהים. הוא נעים וחם והוא בעיקר יוצר אוירה בלתי טראומטית.

כאשר הוא גילח את הראש שלי הוא אמר "טוב, אין מה לעשות...צריך לעשות את זה..." ותוך כדי גילוח פטפט איתי על הא ועל דא.

כאשר סיים הוא רצה לתת לי מראה ושאל אם אני רוצה לראות איך זה נראה, כי בד"כ הוא לא מראה ללקוחות מיד כי רובן לא נראות יפות בראש קירח, אבל אני פשוט נראית יפה עם קרחת. אבל אני סירבתי לראות. פחדתי. "לא לא לא, לא רוצה לראות!" אמרתי כשאני צוחקת. ממש צוחקת.

הוא חבש לי את הפיאה ששיערותיה הטבעיות היו לחות.

חזרנו לחדר שבו ישב וחיכה ר', שהיה בטוח שמדובר עדיין בשיער הטבעי שלי, שרק חפפו לי אותו משום מה...הוא לא הבין שכבר גילחו אותי...

א' עיצב את הפאה תוך כדי פטפוט על הא ועל דא. כשסיים, וזה נראה פשוט נפלא, הוא הצמיד אליי עובדת שהדריכה אותי איך לחפוף את הפיאה ולטפל בה, אפשר למעשה לעשות הכל, פן, תלתלים, לשים קרם ומסכה, כרגיל. פשוט כמו שיער רגיל. רק שלא צריך לחפוף כל יום כי הריי היא לא מתלכלכת כמו שיער רגיל...

ואז הגיע הרגע שהוא שאל אם אני רוצה לראות איך זה נראה בלי, ואני גם רציתי שילמד אותי לחבוש אותה.

הוא הסיר אותה ואז ראיתי את עצמי.

והאמת?

יפה לי קרחת!

יש לי ראש יפה, גולגולת יפה עגולה וסימטרית, הקרחת רק מבליטה את תוי הפנים וזה בכלל לא מזעזע כמו שחשבתי שיהיה!

ר' אהב, אמר שאני יפה גם בלי שיער, שמתאים לי מאד.

לא האמנתי. פשוט לא האמנתי באיזו קלות עברתי את החוויה שחשבתי שתהיה הטראומטית ביותר בחיי.

את השיער הגלי-מתולתל המלא והכהה, החליפה תסרוקת אופנתית מדורגת, פוני על הצד (בחיים לא היה לי פוני!!! ועכשיו יש לי!!!) ושיער ארוך מדורג, גלי ורגוע יותר מהשיער הטבעי שלי ובעל צבע חום כהה, אבל עם גוון קצת אדמדם כמו שיש לי כשאני תחת אור השמש. פשוט מקסים בעיניי.

ופתאום, הרגע שהכי פחדתי ממנו, הפך להיות ה highlight של היום.