והשחקים הם הגבולות...

איזה קטע; פתאום עולה לי כך בראש שאני כבר שנים מתעדת את עצמי ואת חיי בלי הפסקה. שנים. רק הבלוג הזה נמשך כבר איזה 7 שנים ולפניו היה לי בלוג אחר שנמשך גם כשנתיים או אולי פחות עד שנסגר האתר.

אנשים רבים שהייתי קוראת את הבלוגים שלהם נטשו ונעלמו, או שכותבים לעתים מאד רחוקות. חלק כתבו שמיצו וסיימו את הבלוג במין פוסט פרידה. חלק פשוט הפסיקו וזהו.

ואני - כאילו לא די לי אף פעם, תמיד קורה משהו ששווה תיעוד. איכשהו לא נמאס לי לכתוב למרות שאני עושה את זה לעתים יותר רחוקות.

עכשיו אפסיק לרגע כדי להכין לי כוס קפה ואחזור לספר מה חדש.

בימים אלה ממש אני לקראת סיום הטיפולים הכימותרפיים. קשה להאמין שכמעט שנה שלמה עברה מאז הגילוי. כמעט שנה מאז סגירת החנות. כמעט שנה מאז מעבר הדירה לבית הזה. ביום שלישי תהיה לי ביקורת אצל הרופאה, לפני הטיפול המתוכנן, ואז אדע מה צפוי לי. כולי תקוה שכבר באותו היום לא אצטרך לקבל טיפול, רק את התרופה בונת העצם. אני מצפה ומחכה לעבור לטיפול אנטי הורמונלי. מתפללת שהוא יחזיק מעמד אצלי, שלא אצטרך שוב לחזור אל הכימו, אל נשירת השיער , אובדן היופי, הציפורניים, חולשת הגוף והנפש.

השיער מתחזק בנתיים וצומח כנגד כל הסיכויים, אמנם צומח לא כרגיל, אלא דק יותר ועדין, אבל צומח ואפילו מחמיא. השיער הקצר קל לסידור, לא מתפרע, לא מציק. הקרקפת איננה גלויה יותר. הרבה שיער שיבה אני מוצאת אצל עצמי בגיל 38 ומתכננת שוב לצבוע את השיער שצמח לשחור.

אחרי חודשים רבים של ציפורניים הרוסות, קצרות בצורה מזעזעת ומכוערות, עשיתי בניית ציפורניים וכולי מאושרת להסתכל שוב על הידיים היפות שלי, אותן ידיים שבזמנו הוא אמר לי עליהן: "לך יש ידיים יפות, ואת יכולה לקשט אותן בכל מיני דברים". לא יאומן כמה הפריע לי הכיעור של הציפורניים הקצרות, האכולות. כעת יש שוב טעם לענוד את הטבעות.

לפני שבועיים התחלתי את הלימודים. השיחה עם העובדת הסוציאלית קרמה עור וגידים. מצאתי את הדבר שמעצים אותי יותר מכל והוא העבודה שלי, תחום העיסוק שלי, היצירה, הצורפות. התחלתי ללמוד שיבוץ אבני חן בשילוב עם צורפות מתקדמת. שלוש פעמים בשבוע אני מתייצבת בבית הספר, עם ארגז הכלים שלי והמון מצברוח טוב. צוברת ידע ועוד ניסיון, באה עם ניסיון של חמש שנות עבודה ומרגישה איך הכל שונה הפעם, כי אני באה כצורפת שיודעת את העבודה ואוהבת אותה. איכשהו תוך 3-4 שעורים הפכתי למרכז הכיתה שוב, כל פעם זה קורה מחדש ואני אפילו לא בטוחה איך ולמה; כנראה אלו האנרגיות שאני באה איתן שמושכות אליי אנשים. השמחה שלי וחדוות החיים. חוש ההומור ונדיבות הלב וכל הרצון הטוב לעזור.

המורה שלי לצורפות הוא אותו המורה שלימד אותי אז, שהיום הוא לא רק מורה אלא גם חבר. עדיין אני שומעת את הקול שלו מהדהד בראש שלי כאשר אני עובדת, הוא שלימד אותי את כל הרגלי העבודה הנכונים.

אני חוזרת הביתה מהלימודים מלאת אנרגיה. אני עסוקה ומאושרת, מלאה כוחות. שלא יגמר לעולם.

מעל מרחפת לה חרב המוות, שקטה שקטה היא לובשת לה מסכה כדי שלא נראה אותה.

ואני רק רוצה לחיות.

לפעמים המציאות מחייבת אותנו להחליט.

לפעמים זה ממש לא עניין של רצון אלא של צורך, מחויבות. חוסר ברירה.

החלטתי לסגור את החנות.

לפני שאסגור אותה אחפש לי עבודה.

לא בתחום הצורפות והעיצוב, אלא בתחום המשרדי, אדמיניסטרטיבי, תפעולי , התחום בו עסקתי בעבר, טרם ההסבה המקצועית.

זה לא הזמן כנראה להרים את העסק הזה. לא בתקופה הזו, לא בצורה הזו.

אני מתמוטטת ממתח ועייפות. כבר אין לי כוח.

ואולי עדיף כך, בלי המעמסה.

אולי עדיף להתפנות כעת לדברים אחרים, לדאוג קודם כל לפרנסה, לבית ולמשפחה, לבריאות שלי.

כואב , גם פיזית וגם נפשית, אבל הגיע הזמן להפסיק לשבת על הגדר. הגיע הזמן לצאת מכאן.

כשאני חושבת על כל מה שעבר עליי לאחרונה קשה לי להאמין, אבל במובן הטוב של המילה. אני עסוקה, עסוקה בטירוף, אבל באופן כל כך חיובי.

החנות נפתחה ביום שישי האחרון. היה כאן פיצוץ של אנשים, גם מוזמנים וגם עוברי אורח, תיירים...

הייתי במתח לפני אירוע הפתיחה, בעיקר ערב לפניי, אבל היה כל כך מוצלח ומשמח. המון אנשים פירגנו, המון קנו, בקיצור לא יכולתי לקוות לטוב יותר.

אמרתי לגורו שלי ביום שישי שלא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו ואיפה הייתי היום אם לא הוא ותודה על הכל. הוא אמר בביטול "מה בכלל עשיתי, זה הכל את עשית". אמרתי לו שאני מדברת על הפוש שהוא נתן לי בכלל ללכת ללמוד את המקצוע הזה ולהתקדם בתחום. הוא אמר לסובבים שיש לי פשוט ביצים ענקיות חחחחח.

אתמול התחיל למעשה שבוע העבודה הראשון שלי כאן ואני מאושרת. למרות שאתמול בערב הייתי קצת לחוצה ומודאגת, היום אני בסדר. אני עובדת בסטודיו שלי שהעברתי למעשה אל החנות, מכינה הזמנות או עובדת על עיצובים חדשים, מקבלת לקוחות חדשים ובעיקר מרגישה פשוט בבית, במקום הטבעי שלי.

בת המצווה של הקטנה גם היא עברה ובצורה מאד מוצלחת. המפגש ביני לבין אמא שלה עבר בסדר גמור, ידידותי ונינוח לגמריי מכל הצדדים. הכי חשוב, הילדה הרגישה בנוח והתנהגה טבעי לחלוטין. נראה שהמפגש הזה שימח אותה. היה אירוע מאד מוצלח בסה"כ. מאז אפילו היה עוד מפגש עם ס' גרושתו, כשליוינו את הילדים למפגש איתה במוצ"ש לפני שבוע. בנתיים אין ריקושטים, גם לא היו ונקוה שלא יהיו. אולי ס' נרגעה סוף סוף, ראתה שאני נחמדה, שהילדה אוהבת אותי, שההורים שלי אינם מפלצות שזוממות לגזול לה את הילדים כנכדים חדשים. אולי הסקרנות שלה שבעה. אולי מעכשיו יהיה לנו שקט תעשייתי.

בחודש מאי תמיד ישנה אצלי התחלה חדשה. איכשהו זה תמיד יוצא ככה, בתקופה הזו, עם פרוש האביב והתקרבות הקיץ, שהכל הולך לי וטוב לי וכיף לי.

כאילו אצלי השנה מתחילה בחודש מאי, קצת לפני יום ההולדת שלי. האביב תמיד מביא לי התחדשות ואושר.