והשחקים הם הגבולות...

איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף!

מתי בשנים האחרונות אמרתי לעצמי באמת איזה כיף?

מעניין שרק החיים עם הלובסטר, הביאו אותי לומר לעצמי, באמת באמת, איזה כיף.

אני הולכת להיות סטודנטית שוב, חוזרת לאוניברסיטת תל אביב, לא לאיזו מכללה קיקיונית (עם כל הכבוד למכללות), לא לסדנה, לא לקורס. סטודנטית מן המניין לתואר שני. הרצאות, תרגילים, ספריה, עבודות, מבחנים. חברים חדשים. מרצים. מחקר. ספרים ומאמרים. קפה בקפיטריה. notebook קטן ושובב. איזה כיף! ממש מתרגשת ושמחה לקראת זה. מקום ללכת אליו כמה פעמים בשבוע, עם מטרה, משהו שצריך לעשות, למלא חובות. משהו לקחת אותו ברצינות. מסגרת. לקום בבוקר, להתרחץ, להתלבש, ליסוע. אח, אלוהים, איזה כיף.

ובין לבין לימודים - חיים! בית, בן זוג, משפחה, חברים, חתולים, מפגשים, בילויים.

לעשות חיים. לייצר, ללמוד, מטרה ותוכן.

טיפולים, מחלה - כבדרך אגב. החיים עצמם חשובים יותר, מעניינים יותר.

אני אהיה בריאה, אני אהיה בריאה, בריאה , בריאה, בריאה.

אתמול בפעם הראשונה הייתי בקבוצת תמיכה ללובסטר. יותר משנה וחצי בתוך המחלה ועכשיו מרגישה שהבשלתי, להתעסק במה שכואב. לפתוח, לפתור, להוציא החוצה. אני מרגישה שאני מחוללת שינוי חיובי בחיים שלי. צעד אחרי צעד. הכל יבוא. זה אפשרי שהכל יהיה טוב.

פעם כתבתי פוסט עם הכותרת הזו. נדמה לי שזה היה בעניין של מערכות יחסים או משהו כזה.

אבל שוב אני מרגישה שהכותרת רלוונטית. חיי במעגלים של הרס ובניה.

הנה באה לה המחלה והרסה לי. הרסה לי את העסק, הרסה את המראה שלי, הרסה את שגרת חיי ואת התכלית שהיתה לי. הרסה לי חלום על ילד משלי.

הרסה לי את הנורמליות. הרסה לי את חוסר הדאגה, את הידיעה שאני אחיה עוד שנים רבות. הרסה לי את האמון שאני כביכול מוגנת וכבר קיבלתי מספיק "עונשים" אם עשיתי משהו לא בסדר בחיי.

ואני במעגל הזה של ההרס. מצד אחד מנסה לתקן, עוברת טיפולים, מנסה להחלים, אומרת שאין אופציה אחרת.

ומצד שני, אני מתנהגת ומדברת לעתים כאילו אין בעצם בשביל מה, כי המחלה שלי גרורתית כרונית ונכון להיום אין לכך תרופה אז אפשר לפרוק כל עול, אפשר לבזבז כאילו אין מחר, להרוס את הגוף עם אוכל לא בריא באכילה רגשית, להתנהג כאילו לא אכפת לי מאף אחד אלא רק מעצמי, כמו שכתבתי בפוסט הקודם - אני ואני ואני.

וכל זה בעצם, כשאני רק מזיקה לעצמי ולסביבה. אני שוכחת שאולי מחר תהיה תרופה חדשה שכן תשים סוף להכל. אני שוכחת שיש אנשים דאוגים סביבי, כמו בן זוגי והוריי ויתר בני משפחתי.

היום בטיפול, נכנסה אליי העובדת הסוציאלית ודיברנו. בכיתי לה על התחושות שלי לגביי הטיפולים, על החרדה שמתעוררת לקראת טיפול, על כך שאני שונאת לבוא לשם, לבית החולים. בכיתי על כך שאני מרגישה שלא נשאר שומדבר תכליתי בחיי פרט להשרדות, כי הריי המחלה שלי כרונית ואין פה עניין של החלמה מלאה. לו ידעתי שיש החלמה מלאה בסוף הדרך, התחושה היתה אחרת. זה כאילו אני פול גז בניוטרל כל הזמן, מקוה להגיע אל הנקודה הבלתי מושגת. דיברתי על החלל בחיי, על ההתרוקנות מתכלית, ממשמעות.

היא אמרה לי שאנסה לחשוב על הטיפול בצורה חיובית, כעל ידיד ולא כעל אויב. הטיפול הוא בעצם מה שעוזר לי, אני צריכה אותו ולכן כשאני באה לקבל אותו, זה דוקא דבר טוב! יש טיפול למחלה שלי!

בנוסף, היא נתנה לי "שיעורי בית" לשבועיים הקרובים, לנסות לחפש משהו שמעניין אותי לעשות. אפילו תחום שלא נגעתי בו בכלל בעבר. או תחום לימודים כלשהו, משהו שיעצים אותי למעלה. אלו היו המלים שלה. משהו שיעצים אותי למעלה.

החלטתי להתיישר .

פריקת העול חייבת להפסיק.

יש בשביל מה לחיות.

חייב להיות!

ההרס העצמי הזה, בזבוז הכסף, האכילה הרגשית, הניוון הזה שלקיתי בו, זה סתם מזיק לי , זה עושה יותר גרוע. אני חייבת להפסיק.

איך אפשר לנסות להלחם במחלה ולהבריא ותוך כדי כך ללכת ברוורס, להרוס את עצמי?

מה הפלא שאני מרגישה פול גז בניוטרל?

אני מפסיקה עם זה. עכשיו. וגם עם הגישה השלילית כלפי הטיפול, וכלפי הכל.

החיים יפים ומלאים. יש לי בשביל מה לחיות. יש לי בשביל מי.

לפעמים המציאות מחייבת אותנו להחליט.

לפעמים זה ממש לא עניין של רצון אלא של צורך, מחויבות. חוסר ברירה.

החלטתי לסגור את החנות.

לפני שאסגור אותה אחפש לי עבודה.

לא בתחום הצורפות והעיצוב, אלא בתחום המשרדי, אדמיניסטרטיבי, תפעולי , התחום בו עסקתי בעבר, טרם ההסבה המקצועית.

זה לא הזמן כנראה להרים את העסק הזה. לא בתקופה הזו, לא בצורה הזו.

אני מתמוטטת ממתח ועייפות. כבר אין לי כוח.

ואולי עדיף כך, בלי המעמסה.

אולי עדיף להתפנות כעת לדברים אחרים, לדאוג קודם כל לפרנסה, לבית ולמשפחה, לבריאות שלי.

כואב , גם פיזית וגם נפשית, אבל הגיע הזמן להפסיק לשבת על הגדר. הגיע הזמן לצאת מכאן.