והשחקים הם הגבולות...

כמה התגעגעתי אל השכונה הכי יפה בתל אביב!

הלכנו היום ר' ואנוכי להופעה בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל והגענו לשכונה אחרי הרבה זמן שלא היינו בה יחד, ואפילו הרבה זמן מאז אני הייתי בה לבד. אני חייבת השבוע ליסוע אל נווה צדק, לבדי. אולי ביום שני. חייבת לטייל בה יום שלם, ברחובות, בחנויות, בכל האזור הזה שכל כך אהבתי.

כמה אהבתי לגור בשכונה, כמה חבל היה לי לעזוב אותה, ובכלל, לעזוב את העיר.

אמנם הייתי חולה נורא ופחות היה אכפת לי אז לוותר, רציתי רק שקט ופרטיות ולהיות קרובה לאבא ואמא.

אבל אחרי זמן מה התחילה העיר להיות חסרה. ולמרות שאני אוהבת את הבית בו אני גרה היום ואת המקום, עדיין קשה לי מאד בלי העיר. אפילו שאני עדיין מאד קרובה, זה לא אותו הדבר, זה לא אותו הדבר...

הייתי רוצה לגור.

הייתי רוצה לחיות שם.

הייתי רוצה להתעורר בבוקר בתל אביב.

לצאת החוצה לרחובות תל אביב.

לחיות את תל אביב.

ללכת ממקום למקום בכל העיר ברגל.

או באוטובוס.

לדעת מה קורה איפה

ומה חדש

ואיפה תלו שלט "להשכרה"

לנשום את העיר

להיות חלק ממנה

להתאחד איתה.

תמיד בחורף כשיורד הגשם אני מתגעגעת אל תל אביב.

למרות שכל שבוע אני בעיר ואפילו כמה פעמים בשבוע לעתים, אני מתגעגעת אל העיר שלי שבה גרתי בשנים האחרונות וכל כך הרגשתי שייכת.

בערבי חורף גשומים אני תמיד מתגעגעת במיוחד אל פלורנטין, למרות שלא גרתי ספציפית בשכונה, אבל אהבתי תמיד לסייר את רחובותיה. אהבתי אותה על צבעוניותה, על עליבותה, על היחודיות שבה. תמיד דמיינתי איך זה לגור בה. הייתי רוצה פעם אחת לחוות אותה באמת. משהו בי, כנראה נפש האמן שבי, נמשך אליה.

אני מתגעגעת אל נווה צדק אהובתי, אל הרחובות המיוחדים, הסמטאות השקטות, הבתים הבלתי אחידים, אף בית לא דומה לשני. אני מתגעגעת אל בתי הקפה, אל החיים בלי הפסקה, אל ההתרחשות. אני מתגעגעת אל המרפסות הצבעוניות.

תל אביב שלי אהובתי, אני מתגעגעת לגור בך, למרות שלא תמיד היה נוח, לא תמיד מצאתי בך את השלווה והשקט. אני מתגעגעת להשתייך אליך, אהובה.

אני מתגעגעת אל כל המקומות שהיו במרחק הליכה מהבית, אל רחובות תל אביביים יפים ומיוחדים, אל חוף הים שתמיד היה כל כך קרוב והשנה, גם בגלל המרחק אבל בעיקר בגלל הנסיבות, לא ביקרתי בו אפילו לא פעם אחת.

תל אביב שלי המחבקת, תל אביב שלי המבודדת, לעתים מנוכרת ואכזרית. לא נותנת מנוחה.

הבוקר אני מתעצלת לקום מהמיטה.

יום שלישי אחרי הטיפול ואין סימן מיוחד לתופעות לוואי. אבל הצוואר שלי תפוס והגרון כואב. כנראה התקררתי אתמול במקלחת, לא היו לי מספיק מים חמים להתקלח והאויר היה קר, התכווצתי כולי והרגשתי את השריר הזה שבין השכמה לצוואר, השריר הבעייתי הזה, מתכווץ.

אז אני יושבת במיטה עם המחשב הנייד בחדר השינה המואר שלי. על השכמה הימנית בקבוק מים חמים, על הראש הגלוח שלי כובע צמר סגול עם פונפון.

אני לא מרגישה הכי בכושר כי מציק לי הכאב, אבל גם לא מרגישה גרוע. הפריחה על הפנים נרגעה קצת ונקווה שלא תתחדש.

סווטלנה - כך אני קוראת לראש הקלקר שחובש את הפאה שלי - מתבוננת בי מן השידה שמולי בעיניים עיוורות. צריך לעשות איתה משהו, עם סווטה, לצבוע אותה בצבעים אקריליים ולקשט אותה באבני חן. להתייחס אליה באהבה והיא תהפוך להיות פריט דקורטיבי בחדר השינה שלי.

אני מקוה שסוף השבוע יעבור בשלום ובשלווה, שארגיש טוב, שאוכל להתעסק בשבוע הבא בפינוי החנות ובסידור הבית.

אתמול א' חברי הטוב בא לבקר אותי בבית. הוא הראשון מבין חבריי שמגיע אל הבית הזה. הוא התלהב ממנו מאד , ממש אהב. הוא חיבק ונישק אותי וישב איתי ועם הוריי בחצר. קשקשנו על הא ועל דא בזמן שטכנאי המזגנים החליפו את המזגן של הסלון, שמתסבר שהיה מקולקל.

א' ידידי הטוב מהלימודים, שכשהכרתי אותו חשבתי שהוא צנון, אבל הנה התפתח לו קשר שכזה בינינו והוא הפך להיות אחד מחבריי הקרובים והטובים ביותר.

לאט לאט הבית מקבל צורה. עדיין בלאגן, עדיין המון דברים לסדר, להרכיב, לארגן ולתלות. אבל את החלק הקשה בהחלט כבר עברנו. אבא עובד פה כל יום, משפץ ומתקן, מחדש ומרכיב. גם ר' היום מתפנה מעיסוקיו לטיפול בבית.

חם ונעים בבית ויש המון פרטיות. החתולה המנומרת בחצר מרגישה לה בנוח. אני רק צריכה לחפש מקום חדש לקנות בו אוכל לחתולים...