והשחקים הם הגבולות...

מאריה תרזה יושבת על ענן.

כך אני מרגישה.

אני פשוט מאושרת וטוב לי.

טוב לי כאן, בבית הזה. טוב לי לא לעבוד כשכירה. טוב לי להקים את העסק שלי, להגשים את החלום שלי. טוב לי לעסוק במה שאני אוהבת. טוב לי עם הגבר שלי. טוב לי עם מי שאני, עם איך שאני נראית , טוב לי עם החברים שלי והמשפחה. טוב לי.

אני חושבת שמזמן לא הרגשתי כל כך טוב.

אהבה גדולה, לחיים שלי ובכלל.

אהבה גדולה.

אתמול ביליתי חלק מהערב בשיחות טלפון עם כל החברים שלי. אנשים שחיפשו אותי , השאירו הודעות ולא חזרתי אליהם. אנשים שלא חיפשו אותי אבל מזמן לא דיברנו. הרגשתי מוקפת ואהובה. ממש ממש לא לבד. פתאום הבנתי כמה חברים נהיו לי בשנה וחצי האחרונות, מאז הגירושים. כאילו השתחררתי ממצור ארוך.

עדכנתי את כולם לגביי הפיטורים, לגביי הקמת העסק שלי, כולם נורא שמחו עבורי, כולם רואים את מה שקרה כהזדמנות וכמתנה. גם אני רואה את זה כך.

אתמול היה יום מאד תקשורתי, לא רק עם החברים אלא גם עם שכנה אחת שלי, שהיא אמנית די ידועה והתחלנו להתקרב יותר ויותר אחת אל השניה, בעיקר מאד שאני עובדת בבית. היא נתנה לי אתמול קטלוגים של העבודות שלה ואני שמחתי לספר לה שאני צורפת ושאני עובדת בסטודיו שלי וגם אמרתי לה שאני אשמח להזמין אותה לחוג בית כשאני אערוך כזה אצלי.

אני רוצה להתארגן ולצאת עכשיו, יש לי סידורים היום, זה יום של "בחוץ". אתמול היה יום של "בבית". אני מרגישה מלאת אנרגיה. עברה כבר יותר ממחצית של משך ההיעדרות של ר'. בחמישי בלילה הוא יחזור. אני לא יכולה לחכות לרגע.

אחרי שנה וחצי רצופות, הסתיימו אתמול הלימודים שלי במוסד הספציפי בו התחלתי מכלום וסיימתי כצורפת.

היום אני יכולה לומר בפירוש שאני צורפת. ותעיד הקולקציה המרשימה של התכשיטים שהבאתי אמש אל ביה"ס, כדי להציג בתערוכה הקרובה. איכשהו רבים מהתלמידים אצלנו מציגים רק עבודות בודדות או שאפילו לא מציגים כלל בתערוכה, כי לא השלימו פרויקטים עד הסוף, כי "לא הזדמן, לא יצא" להשלים תהליכי עבודה עד המוצר המוגמר. אני, טוטאלית שכמותי, מחויבת למטרה כדרכי, ממש לא מצליחה להבין את זה. איך אפשר לעזוב משהו באמצע? אף פעם לא הסתדרתי עם הרעיון הזה. באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי היתה לי מנהלת צוות שהדביקה לי את האמרה: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור". כי כזו אני. לא עוזבת דברים באמצע. חייבת לסיים, חייבת לסגור עניין. לא משאירה קצוות פתוחים. זה חלק מהאישיות שלי, Type A כבר אמרנו? אולי לכן אני כל כך סובלת מכל מיני תופעות התנהלות פה במקום העבודה שלי.

אני שונאת פרידות. ובפרט אני שונאת פרידות ממסגרות ומאנשים שהיה לי טוב ביניהם. אנשים שהפכו לחברים שלי. אנשים שאני יודעת שלמרות עזיבת המסגרת שחיברה בינינו, אני עוד אשמור איתם על קשר. כי היום אני לומדת את ערך שמירת הקשרים האלו. היום אני מבינה כמה זה חשוב לי. אני אני יודעת שאני צריכה להשקיע כדי לתחזק את הקשרים הללו ולא לאבד אותם.

אני שונאת פרידות אבל אתמול נאלצתי להפרד. גם מחבריי לכיתה, גם מהמורה האהוב שלי, באמת אהוב. מחלק מהאנשים נפרדתי בשלום, מחלק בלחיצת יד. מאחד (ט') גם בנשיקה וחיבוק  . את המורה שלי רציתי לחבק אבל משום מה לא העזתי ואחר כך הצטערתי על כך. פשוט אמרתי לו תודה על הכל. א' יצא איתי החוצה ואמר שלום גם לר' , שאותו הוא כבר מכיר די מזמן. אני די בטוחה שא' היה שמח לו ר' היה נעלם מהשטח ומפנה לו אותו, אבל הוא יכול לשכוח מזה. גם אם ר' לא היה בתמונה, No Offence אבל אני עם מזל אריה , זה שיודע הכל ומקשיב בעיקר לעצמו, סיימתי.

יצאתי מביה"ס והרגשתי בדאון נוראי. ריקנות עצומה שמילאה אותי. פתאום אין יותר. בתשלום של כמה אלפים אני יכולה להמשיך לעוד קורס , להמשיך להגיע פעם בשבוע אל ביה"ס, לשבת בכיתה של המורה האהוב שלי, ללמוד עוד , לצבור ניסיון...אבל די. תמה התקופה הזו והגיע הזמן לפרוש קצת כנפיים, ולחשוב - מה אני רוצה באמת. מה הכיוון שלי, מה הקונספט ואיך אני בונה את עצמי.

את ארגז הכלים אני אפרוק בפעם האחרונה והסופית בסוף השבוע הקרוב, הפעם לגמריי. אסדר את כל הכלים במקום. אפזר את הפצירות , הפרייזרים, הפלאיירים, הכל ישב על שולחן העבודה שלי, מוכן לשימוש, בלי להתכופף אל הארגז שוב ושוב, בלי לפשפש בין הכלים כי קשה למצוא שם משהו בארגז. הכל יהיה מוכן ומוזמן לעבודה.

בתכלס אני יכולה להתחיל. יש לי הכל כדי להתחיל לבנות את עצמי ולהגשים את החלום. עכשיו צריך רק להעיז...