והשחקים הם הגבולות...

כשאני לבד סוף סוף בשבת הזו, והבית ריק ושקט, אני יכולה לכתוב.

אני יכולה למשל לכתוב, שר' מעצבן אותי בלי סוף לאחרונה, כל הזמן מעיר לי, גוער בי, מתווכח, מתעצבן על דברים, מתעצבן עליי, אומר דברים שליליים ודברי ביקורת, גם על אחרים. אמרתי לו הערב שתמיד כשהוא מתחיל משפט במלים מסוימות אני יודעת שיהיה לו משהו רע לומר. ואיכשהו, תמיד אלו דברי ביקורת על אחרים, רק הוא מושלם ושלם. ביקורת עליי, ביקורת על המשפחה שלי, ביקורת על חברים שלי. ביקורת. הוא - וכולם בצד השני. הוא לא צריך אלכוהול כדי להרגיש טוב ושמח. הוא לא צריך גראס כדי להשתחרר. 

אמרתי לו שלעומת כולם, הוא נמצא בדיוק בקיצוניות השניה, וגם זה לא טוב. הוא לעולם לא מסוגל לאבד שליטה. לא יתן יד לשומדבר שקשור באיבוד שליטה. לעולם. והוא חושב שזה נורמלי וזה נכון וזה בסדר. 

פחחחחחח

כמה השתנו הדברים שאני חושבת על הגבר הזה, שלפני כמעט 9 שנים התאהבתי בו עד כלות, התמוטטתי נפשית, עזבתי בית ופירקתי נישואים כדי להיות איתו. לא שאני מתחרטת חלילה, עדיין אני הרבה יותר מאושרת ושלמה עם הבחירה שלי מאשר שהייתי בעבר, כשהייתי נשואה למ'. אבל בכל זאת, יש בו דברים שהיום אני רואה, שלא ראיתי ולא ידעתי אז, דברים שקשה לחיות איתם. ואני מניחה שגם הוא מוצא בי דברים שקשה לחיות איתם. עליהם הוא מתעצבן ומותח ביקורת וכולי.

הדברים שלי הכי קשה איתם אצלו הם הביקורת, הניסיון לחנך אותי כל הזמן והדברים שקשורים בילדים שלו, שאסור להגיד עליהם מילה רעה, או ביקורת. התוקפנות שלו לגביי כל מה שיכול להתפרש כביקורת עליהם היא בלתי נסבלת. אסור גם להעיר להם כשהם לא בסדר, רק לו מותר. המון פעמים הוא שובר לי את המילה ואם אני מעירה משהו הוא הופך את זה לצחוק, מבטל את זה, מגן עליהם, מסובב את זה כלפיי. וזה מעצבן.

אני תמיד בתפקיד כפוי הטובה של נותנת השירותים שאינה זכאית לדבר בתמורה, שאין לה זכויות, ובכלל - עדיף שהיא לא תראה נוכחות ותעלים את עצמה, ורק תמשיך כמובן למלא את תפקידה כפוי הטובה.

נמאס לי מכל זה.

לשמחתי, וכן אני אומרת את זה בגלוי - לשמחתי - גרושתו עומדת לעוף מהארץ עם הקטנה בסוף יוני. התייאשה מחוסר היכולת להשתלב כאן. יאללה ביי.

לג'וניור יש עוד שנה וחצי בצבא והוא יעבור לגור אצלנו, אבל לאמא שלו בוער התחת לחזור לארץ מוצאה, למרות שאין לה עדיין עבודה שם, אין דירה, והן יגורו עם הסבתא זמן מה. הסבתא שוידאה מראש שהן לא יגורו אצלה יותר מדי זמן...כמה לבבי. אני מקוה לפחות שהמרחק יעזור בקטע עם ס' גרושתו, שתמצא את עצמה שם מחדש או משהו ותעזוב אותנו במנוחה. והשיבוט שלה - הקטנה כלומר - טוב , אותה כבר אי אפשר יהיה להציל מלהיות העתק של אמא שלה, אבל זו לא הבעיה שלי. רחוק מהעין רחוק מהלב. לפחות מהלב שלי, כי לגביי ר' - אני צופה כבר את הקושי הגדול שלו בגלל הפרידה ממנה ואת זה שהאבטיח הזה עוד ישבר על ראשי מליונתלפים פעם.

זה לגביי המצב המשפחתי המורכב שלנו.

ולגביי מצבי האישי - הבריאות בסדר, מחכה לסיטי של יוני ולבדיקות דם של השבוע.

אני קצת לחוצה בגלל הלימודים, לא בא לי על הסמינריון הזה שאני צריכה לכתוב ועוד הרפרט שצריך לבוא לפניו. אני לא בראש לזה, אני חושבת שאולי זה לא באמת מעניין אותי. אין לי סבלנות לקרוא מאמרים. קשה לי להתרכז ויש מליון דברים יותר מושכים ומעניינים מזה. אבל למה זה? הריי כל כך רציתי את הלימודים האלו...לא מבינה את עצמי. נעשיתי אדם אחר. מה שהכי בא לי הוא להמשיך לפתח את העסק שלי , להרויח כסף ולהוציא אותו על תענוגות החיים. לחיות ברווחה ושיהיה לי הכל, כי די נמאס לי כבר לחכות שיגיע הרגע הזה. אז האמת שאפילו חשבתי למצוא איזו עבודה בחצי משרה כדי להרוויח קצת ולשפר את מצבי הכלכלי, גם כדי שאוכל קצת ליסוע לחו"ל ואולי אפילו לארה"ב לקראת סוף הקיץ, לבקר את אחי ואשתו והילדים, אם כי אני קצת פוחדת שזה יהיה לי קשה בלי ש' אחותי שנפטרה לפני 8 חודשים. המוות שלה כל כך מעיק כל הזמן, האובדן הזה הנוראי, החוסר שלה. והזמן לא מקל, הוא רק עושה את זה קשה יותר. והאחיין שלי שהיה פה היום, רק מזכיר לי אותה יותר. אני מריחה אותו וזה מזכיר לי אותה. אני מסתכלת על הפנים שלו וזה מזכיר לי אותה. וכנראה שגם אני מזכירה לו אותה.

לפעמים אני חושבת שאם גם זמני יגיע טרם עת ואני אמות, לפחות תהיה לי התקוה שאולי אני אפגוש אותה.

אני מקוה שלא אתבדה.

ביום ראשון, כשאני בדרכי אל הלימודים, פגשתי במסוף האוטובוסים את חמותי לשעבר, אמו של מ'.

אחרי 4 שנים וחצי שלא התראינו, וכל השינוי החיצוני שחל בי, היא בהתחלה לא זיהתה אותי כשפניתי אליה. כשהצלחתי לשכנע אותה שזו אכן אני, היא התחילה לבכות ואני בכיתי בגללה. התחבקנו והתנשקנו ובכינו אחת על כתף השניה. היא אמרה לי כמה שהיא אהבה אותי וכמה שהצטערה על הגירושים. אמרתי לה שגם אני אהבתי ואוהבת אותה ואת כל המשפחה והגירושים לא היו קשורים למשפחה, אלא רק ליחסים שביני לבין בנה. אמרתי לה שכבר שנים אני רוצה לומר לה כמה שאני מצטערת על איך שהכל נגדע, בלי שנפרדתי ממנה ומכולם, כי הייתי במצב נפשי כל כך קשה. התנצלתי עמוקות ואמרתי לה כמה שאני שמחה שקיבלתי הזדמנות לומר לה את הדברים האלו שמעיקים עליי כבר שנים.

מסתבר שמ' התחתן בשנים, הוא גר בקיבוץ בדרום ונולדו לו שתי בנות. בעיית הפריון, כפי שכבר הבנתי לפני זמן רב, לא היתה בעיה אצלו, אלא אצלי.

למרות הצביטה בלב, שמחתי לשמוע שיש לו ילדים היום, כי הריי זה מה שהוא הכי רצה בעולם, להיות אבא. אמרתי לאמא שלו שתשמח על המקום שהוא נמצא בו כי הריי זה מה שהוא רצה, ואיתי זה לא קרה. עם כל הצער שבדבר ואני יודעת שהיא הצטערה כי אהבה אותי כמו בת, הכל קרה לטובה.

סיפרתי לה שגם אני בזוגיות חדשה, שאני גרה בגבעתיים לא רחוק מהוריי. סיפרתי לה גם על המחלה שלי והיא עוד יותר בכתה. הסברתי לה שאני בסדר, שאני מחלימה. שאלתי על כולם, על בעלה, על גיסותיי לשעבר וביקשתי שתמסור ד"ש חמה לכולם. היא הבטיחה שתמסור.

המפגש הזה הפך לי את היום, כל אותו יום הייתי כל כך עצובה. הריי איבדתי סוג של משפחה. אבל הכל לטובה. אני קיבלתי את מה שרציתי והוא את שלו.

השבוע נסגר מעגל.

אחרי יום עמוס של עבודה (אתמול) שוב אני מורחת את היום במשרד ולא מוצאת אנרגיה לעשות כמעט כלום. אני שוקעת לחיפושי דירות באינטרנט (עוד חודשיים מסתיים החוזה שלי) ולעוד שוטטויות ברשת שגוזלות ממני המון זמן ואז אני כבר שוכחת למה אני פה בעצם. אני נשאבת למעמקי הרשת ומתקשה לצאת. הנה אפילו עכשיו , אני לא מוצאת את הכוח להתנתק מהרשת, ובמקום לחזור לעבודה אני כותבת בבלוג.

המסקנה היא שנצטרך למצוא דירה של 3 חדרים. יותר ויותר אני משלימה עם העובדה הזו, למרות שיש לי בעיה עם העובדה שזה ייקר מאד את שכר הדירה, ובו זמנית חדר אחד רוב הזמן יעמוד שומם, כי הריי הילדים שלו לא יגורו אצלנו, אלא רק יתארחו פעם בשבוע וכל סופ"ש שני ובחצי מהחופשים. בכל זאת, יש לי בעיה יותר גדולה עם זה שבדירה קטנה יותר קשה יהיה להסתדר, הריי גם אם נלין את הילדים שלו בסלון, על הספה הנפתחת שכיום נמצאת אצלו בבית, זה יהיה בלאגן, ינטרל לנו בעצם את הסלון (שנה כמעט בדירת סטודיו ואני מתגעגעת לקיומו של סלון של ממש, שאפשר לארח בו אנשים או סתם לרבוץ בו) ובכלל, לא יספק להם פינה פרטית משלהם, שתקבל מתישהו צורה של חדר של בני נוער. ובכן, פסלתי הבוקר את האופציה ללכת לראות דירת 2 חדרים חדשה שמוצעת להשכרה בשכונה, למרות שעל פניו היא נראית נחמדה ובמיקום טוב. אמרתי לר' שלדעתי אין טעם סתם ללכת לראות דירות שאנחנו יודעים מראש שלא יתאימו לצרכים. מילא אם היה מדובר בדירת שני חדרים ענקית, שאפשר איכשהו לחלק בה חדר אחד; אבל במקרה הזה מדובר מראש בדירה קטנה. אז מה הטעם?

לכל היותר אם יגיע המועד ועדיין לא נמצא דירה מתאימה, ר' יעבור לגור אצלי בזמן שאני אנסה להאריך את החוזה שלי עם אופציה של גמישות לצאת ממנו. את הדברים שלו, הרהיטים וכו' הוא יצטרך לאחסן איפשהו, כי אצלי אין מקום כידוע. אתמול הוא כבר דיבר על זה עם ס' גרושתו, שלמרבה הפלא גילתה הבנה (כי כנראה שגם היא במצוקת חיפוש דירה חדשה). הוא הסביר לה שיצטרכו למצוא סידור אחר לילדים בזמן שהוא יגור אצלי, כי זה פשוט בלתי אפשרי אחרת.

אתמול היתה להם איזו פגישה עם פסיכולוגית נוספת שמטפלת בעניין של הבת שלהם (הפרעת קשב וריכוז וקשיי למידה שיצריכו להעביר אותה למוסד לימודים אחר, לכיתה קטנה יותר או משהו כזה, כי השיטה של היום לא עובדת ויש בעיה עם בית הספר). ס' סיפרה שם כחלק מהדיווח על הילדה, שהיא מדברת עליי המון ושהיא אמרה לס' שהיא חושבת שהיא (ס') ואני נוכל להיות חברות טובות. ס' שלא ידעה איך לצאת מזה אמרה לה: "נראה, אולי בעתיד, בעוד חצי שנה... ?" . אני חשבתי לעצמי מה לעזאזל היא נוקבת בזמן? הריי היא יודעת שזה לא יקרה, בדיוק כמו שאני ור' יודעים. ר' התחיל לצחוק כשהיא סיפרה את זה וכנראה שגם היא אמרה את זה בחיוך מה. אני, כששמעתי את זה ממנו, חשבתי שאני מתפוצצת מצחוק מצד אחד, אבל מצד שני, מעציב ומתסכל אותי באיזשהו מקום, שהילדה לא ממש מבינה עד הסוף את הסיטואציה, היא בכלל לא קולטת, מה קורה פה. כמו באותו המקרה שהיא שאלה אם אוכל להכין תכשיט עבור אימה. כאילו שאמא שלה היתה רוצה שאעשה לה תכשיט. חחח.

מצד שני, אנחנו יודעים שהילדה לא מפותחת רגשית, זה חלק מהבעיה שלה, של הקשב והריכוז. היא מאד "מתיילדת" כדי לא להתמודד עם דברים, זו חלק מהבעיה הרגשית שלה. אני מקוה, ומאמינה בעצם, שכאשר היא תגדל ותתבגר היא תבין מה קורה.

אמרתי לר', שיכלו לפחות להתקיים יחסים קורקטיים, ואולי יתקיימו בעתיד, ביני לבין ס' , לו רק היתה משכילה להתנהג כמו אדם בוגר ומתחשב, שמסוגל לשים את האגו שלו בצד, ולראות את טובת הילדים, ולהכיר תודה למי שבאמת נותן לה ולהם מעל ומעבר - ר'.

הוא אמר שלו היתה ממשיכה בשיטה בה בחרה להתנהג בפעמים האחרונות, בצורה מתונה והגיונית, אולי היה לזה סיכוי. אבל שכל פעם שהוא כבר חושב שהנה היא מצליחה להתאזן קצת ולהתנהג בצורה נורמלית, היא מתחילה שוב לתקוף אותו ומכניסה לו עוד מכה. הכל כמובן תלוי בכמה רע לה בחיים שלה האישיים.

אני צופה שכאשר יום אחד נפגש והיא תכיר אותי, תהיה שוב רגרסיה בהתנהגות שלה וביחסים. הבעיה היא שאני אדם נחמד וחיובי, שהילדים שלה מחבבים. אני צעירה ממנה ביותר מעשר שנים ואני גם נראית מצויין, יפה וחתיכה. בנוסף, יש לי עבודה מכובדת מאד שמכניסה לי משכורת יפה שמאפשרת לי עצמאות כלכלית. אני משכילה. יש לי כשרונות נוספים פרט לאלו שבאים לידי ביטוי בעבודה שלי ובכללם כל הנגיעה לאומנות ובעיקר הצורפות. בנוסף, אני גרה באחד המקומות היפים ביותר בתל אביב, שהיא היתה משתגעת לגור בו, ויש לי בן זוג חתיך וחכם ומסור (גם אם הוא בן הזוג שהיא לא רצתה כבר), יש לי משפחה טובה - אמא , אבא , אח , אחות , אחיינים ובני דודים ועוד,  ובעיקר - יש לי חיים חופשיים ונטולי כבלים של רווקה בעיר הגדולה, אם תרצו, של מישהי שיכולה לעשות היום מה שהיא רוצה, בלי משהו שיעצור או יגביל אותה. זו אני. ועם מי שאני, יש לה כבר עכשיו - ועוד תהיה לה - בעיה.