והשחקים הם הגבולות...

איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף!

מתי בשנים האחרונות אמרתי לעצמי באמת איזה כיף?

מעניין שרק החיים עם הלובסטר, הביאו אותי לומר לעצמי, באמת באמת, איזה כיף.

אני הולכת להיות סטודנטית שוב, חוזרת לאוניברסיטת תל אביב, לא לאיזו מכללה קיקיונית (עם כל הכבוד למכללות), לא לסדנה, לא לקורס. סטודנטית מן המניין לתואר שני. הרצאות, תרגילים, ספריה, עבודות, מבחנים. חברים חדשים. מרצים. מחקר. ספרים ומאמרים. קפה בקפיטריה. notebook קטן ושובב. איזה כיף! ממש מתרגשת ושמחה לקראת זה. מקום ללכת אליו כמה פעמים בשבוע, עם מטרה, משהו שצריך לעשות, למלא חובות. משהו לקחת אותו ברצינות. מסגרת. לקום בבוקר, להתרחץ, להתלבש, ליסוע. אח, אלוהים, איזה כיף.

ובין לבין לימודים - חיים! בית, בן זוג, משפחה, חברים, חתולים, מפגשים, בילויים.

לעשות חיים. לייצר, ללמוד, מטרה ותוכן.

טיפולים, מחלה - כבדרך אגב. החיים עצמם חשובים יותר, מעניינים יותר.

אני אהיה בריאה, אני אהיה בריאה, בריאה , בריאה, בריאה.

אתמול בפעם הראשונה הייתי בקבוצת תמיכה ללובסטר. יותר משנה וחצי בתוך המחלה ועכשיו מרגישה שהבשלתי, להתעסק במה שכואב. לפתוח, לפתור, להוציא החוצה. אני מרגישה שאני מחוללת שינוי חיובי בחיים שלי. צעד אחרי צעד. הכל יבוא. זה אפשרי שהכל יהיה טוב.

איזה קטע; פתאום עולה לי כך בראש שאני כבר שנים מתעדת את עצמי ואת חיי בלי הפסקה. שנים. רק הבלוג הזה נמשך כבר איזה 7 שנים ולפניו היה לי בלוג אחר שנמשך גם כשנתיים או אולי פחות עד שנסגר האתר.

אנשים רבים שהייתי קוראת את הבלוגים שלהם נטשו ונעלמו, או שכותבים לעתים מאד רחוקות. חלק כתבו שמיצו וסיימו את הבלוג במין פוסט פרידה. חלק פשוט הפסיקו וזהו.

ואני - כאילו לא די לי אף פעם, תמיד קורה משהו ששווה תיעוד. איכשהו לא נמאס לי לכתוב למרות שאני עושה את זה לעתים יותר רחוקות.

עכשיו אפסיק לרגע כדי להכין לי כוס קפה ואחזור לספר מה חדש.

בימים אלה ממש אני לקראת סיום הטיפולים הכימותרפיים. קשה להאמין שכמעט שנה שלמה עברה מאז הגילוי. כמעט שנה מאז סגירת החנות. כמעט שנה מאז מעבר הדירה לבית הזה. ביום שלישי תהיה לי ביקורת אצל הרופאה, לפני הטיפול המתוכנן, ואז אדע מה צפוי לי. כולי תקוה שכבר באותו היום לא אצטרך לקבל טיפול, רק את התרופה בונת העצם. אני מצפה ומחכה לעבור לטיפול אנטי הורמונלי. מתפללת שהוא יחזיק מעמד אצלי, שלא אצטרך שוב לחזור אל הכימו, אל נשירת השיער , אובדן היופי, הציפורניים, חולשת הגוף והנפש.

השיער מתחזק בנתיים וצומח כנגד כל הסיכויים, אמנם צומח לא כרגיל, אלא דק יותר ועדין, אבל צומח ואפילו מחמיא. השיער הקצר קל לסידור, לא מתפרע, לא מציק. הקרקפת איננה גלויה יותר. הרבה שיער שיבה אני מוצאת אצל עצמי בגיל 38 ומתכננת שוב לצבוע את השיער שצמח לשחור.

אחרי חודשים רבים של ציפורניים הרוסות, קצרות בצורה מזעזעת ומכוערות, עשיתי בניית ציפורניים וכולי מאושרת להסתכל שוב על הידיים היפות שלי, אותן ידיים שבזמנו הוא אמר לי עליהן: "לך יש ידיים יפות, ואת יכולה לקשט אותן בכל מיני דברים". לא יאומן כמה הפריע לי הכיעור של הציפורניים הקצרות, האכולות. כעת יש שוב טעם לענוד את הטבעות.

לפני שבועיים התחלתי את הלימודים. השיחה עם העובדת הסוציאלית קרמה עור וגידים. מצאתי את הדבר שמעצים אותי יותר מכל והוא העבודה שלי, תחום העיסוק שלי, היצירה, הצורפות. התחלתי ללמוד שיבוץ אבני חן בשילוב עם צורפות מתקדמת. שלוש פעמים בשבוע אני מתייצבת בבית הספר, עם ארגז הכלים שלי והמון מצברוח טוב. צוברת ידע ועוד ניסיון, באה עם ניסיון של חמש שנות עבודה ומרגישה איך הכל שונה הפעם, כי אני באה כצורפת שיודעת את העבודה ואוהבת אותה. איכשהו תוך 3-4 שעורים הפכתי למרכז הכיתה שוב, כל פעם זה קורה מחדש ואני אפילו לא בטוחה איך ולמה; כנראה אלו האנרגיות שאני באה איתן שמושכות אליי אנשים. השמחה שלי וחדוות החיים. חוש ההומור ונדיבות הלב וכל הרצון הטוב לעזור.

המורה שלי לצורפות הוא אותו המורה שלימד אותי אז, שהיום הוא לא רק מורה אלא גם חבר. עדיין אני שומעת את הקול שלו מהדהד בראש שלי כאשר אני עובדת, הוא שלימד אותי את כל הרגלי העבודה הנכונים.

אני חוזרת הביתה מהלימודים מלאת אנרגיה. אני עסוקה ומאושרת, מלאה כוחות. שלא יגמר לעולם.

מעל מרחפת לה חרב המוות, שקטה שקטה היא לובשת לה מסכה כדי שלא נראה אותה.

ואני רק רוצה לחיות.

האמת שמצב הרוח שלי, בניגוד לפרצופון שבחרתי, הוא לא "אוף". הוא בסדר, אפילו בסדר גמור ודי מרומם. סה"כ מה רע? יום חמישי, אני מרגישה טוב, נראית מצויין, אחרי מחלה שריתקה אותי לבית במשך כמה ימים חזרתי אתמול לשגרה, סופשבוע בפתח ור' הפעם איתי, יש כבר תוכניות לבילוי, קניות בשוק מחר בבוקר,ארוחת ערב אצל חברים בערב ובטח גם נראה בשבת סרט שצרבתי , ומנוחה, וסקס, וספר ומכון כושר וכל מה שרק יעלה על הדעת, בכיף. הפרצופון לעיל רק נועד לתאר את ההרגשה שלי כשנודע לי שבכל זאת יש היום שיעור. אמור היה להתבטל. ובסוף לא. ואני מרגישה שרימו אותי קצת, כי רציתי לסיים את היום הזה מוקדם ולצאת אל סוף השבוע שלי.

אני קצת מתחרטת שנרשמתי לקורס. קשה לי. כמו רוב הכיתה, אבל קשה לי. אני לא מסתדרת וגם אין לי יותר מדי מוטיבציה. אני לא מקדישה מספיק זמן , או אפילו כמעט ולא מקדישה בכלל זמן, להתאמן על החומר שאנחנו לומדים. אני מרגישה לא בשליטה. נראה לי שמשהו במוטיבציה שלי השתנה , אולי בהשפעת העבודה שלי? נעשיתי מן כזו "בורחת", "לא מתמודדת". אולי כשאמרו לי שהקורס הנוכחי מלא ורק במרץ-אפריל יפתח אחד חדש, לא הייתי צריכה להתעקש ולבקש להכנס לקורס הנוכחי אם יתפנה במקרה מקום. אולי זה היה מן סימן כזה, שאני לא מוכנה, שאני צריכה לחכות. אבל רוצה המזל ומספר ימים לפני הפתיחה, התקשרתי לבית הספר ומישהו מסתבר ביטל את השתתפותו בקורס וכך אני השתחלתי ברגע האחרון לקורס הנוכחי, למרות שלא הייתי סגורה על כך שאני רוצה עכשיו בדיוק להמשיך ללמוד.

עכשיו אני מתבאסת. לגמרי. כי השיעור מתקיים וכל כך שמחתי שלא יהיה היום, כי גם עם כל המחלה שלי והעצלות וחוסר המוטיבציה, בכלל לא נגעתי בשיעורי הבית. אולי אספיק לעשות משהו במשרד, ככה לצאת ידי חובה. וזו בדיוק הבעיה - שאני יוצאת ידי חובה.

בכל מקרה, את הקורס הזה אני אהיה חייבת לסיים, כי הוא עולה לי המון כסף, שזה עוד קטע שמעצבן אותי לגמריי.

למה לעזאזל אני פוחדת כל כך להתמודד עם מה שקשה לי? הריי זה בסך הכל קורס. בסך הכל עוד תחום שאני לומדת.

פעם הייתי ניגשת לדברים עם גישה אחרת. מה קרה לי שנעשיתי כזאת? בורחת, לא מתמודדת, מוותרת...