the only thing to fear is running out of beer

יום שבת. בוקר. עוד יום רגיל של בט"ש. שגרה של חי"רניק היא לפעמים דבר משעמם, לפתוח ציר, לצאת לסיור, לעלות עוד פעם עמדה, ש"ג סיוט, 4 שעות וסט קרמי פותחים וסוגרים את השער בשביל המניאקים ברכבים.
כשלבסוף ירדתי הלכתי לבדוק את השמועות. חיל האוויר הפציץ בעזה? זה מוזר רק לפני כמה ימים המחבלים הללו קיבלו סיוע של כמה מיליוני שקלים. בערב כבר מתברר, מבצע "עופרת יצוקה" יוצא לדרך. המבצע שיחזיר את השקט לדרום. נשמע טיפה שאפתני...
כל הגדוד מוקפץ מהבית. כמה טלפונים ומתברר שאין לוחם בארץ שלא הוקפץ חזרה מהבית. מסכנים אני חושב לעצמי, איזה מזל שהיציאה שלי היא רק בשבוע הבא.
כשהפלוגה מתכנסת מתבהרת התמונה. המדינה בדרך למלחמה וכבר עכשיו מתחילים לסדר מחדש את הכוחות בארץ. אני כבר רואה את היציאה שלי בשבוע הבא נעלמת. גבעתי מוקפצים מכל רחבי איו"ש זו הרי גזרת הבית שלהם. גולני בדיוק ירדו מאימון והיו בדרך להחליף את צנחנים שכבר יושבים שם ונשחקים מכל התהדיה הזאת. 3 חטיבות ח"יר מחכות על הגבול שרק יפעילו אותם. גבעתי מאז ומתמיד פעלו בעזה וגולני וצנחנים? טוב אי אפשר לעשות מלחמה בלי גולני וצנחנים. מה איתנו? נשאלת השאלה בשיחת הפלוגה הראשונה. טוב בינתיים אנחנו נשארים במקום. יש צפי להתחממות בכל שאר הגזרות בארץ ואנחנו נערכים בהתאם וכל הכוחות בגזרה מתוגברים. שרק ינסו להרים את הראש באזור שלנו אנחנו כבר ניכנס לקרוע להם את הצורה. המ"פ מבטיח, ברגע שיש כניסה קרקעית אנחנו עפים לדרום לעומק הרצועה אז לבדוק ולארגן את כל הציוד שלא שלא יהיו פאשלות, לכולם זוהרות העיניים. מלחמה!
השיחות בפלוגה באותו שבוע סובבות בעיקר את מה להגיד לאמא ואם להוריד או לא להוריד את הפאוץ' בגב של הוסט כי הוא בטח רק יפריע עם התיק לאו הכבד. הדור גיוס שלנו בדיוק פיספס את המלחמה הגדולה בלבנון ורוצה להוכיח את עצמו עכשיו מול הרוע החדש שקם ‎בעזה. רבים אצלנו הם כאלה שאפילו לא היו בטוחים אם להתגייס או לא ואם כן אז בטח לא לקרבי אבל המלחמה ההיא שינתה לכולנו את הראש והראתה שאם לא נגן על עצמנו אז אין מי שיעשה את זה בשבילנו. אנחנו מחולקים יפה בפלוגה. צפוניים שעדיין טרי להם בראש הריצות למקלטים והאזעקות, דרומיים שהמשפחה שלהם יושבת במקלטים דרך קבע בגלל המצב האבסורדי שקיים ואפילו חבר'ה מהמרכז שנמאס להם לראות את כולם בשכונה לוקחים את הדרך הקלה ומשתמטים או הולכים לג'וב ורוצים להוכיח את עצמם בתפקיד הכי קשה בצה"ל, חי"רניק, כי עם כל הכבוד לכל האחרים אף אחד לא טוחן כמו החי"רניק.
חמישי מגיע והמחלקה מצליחה לצאת הביתה. מתדרכים אותנו לישון טוב ולנוח כי הסיכויים שהיציאה הזאת תיהיה מלאה הם אפסיים וכולם חייבים להיות צמודים לטלפון כי כל רגע מקפיצים אותנו.
יום שבת. בית. יושבים החברים שנמצאים בבית ביחד לפתע הטלפון מצלצל. לא זאת לא הקפצה זאת אמא שאומרת לפתוח טלוויזיה, יש כניסה קרקעית. מדליקים ושם בגדול "תחילת הפעולה הקרקעית" רואים כוחות ח"יר צועדים מלאים בציוד כולל תיק לאו כבד על הגב.
אני מסתכל על הטלפון מאה פעמים. הוא לא מצלצל. זה מוזר אני חושב. רץ הביתה אולי מחפשים אותי והפאלפון תקול. כלום, שום שיחות שום הודעות ברדיו כלום.
למחרת אני חוזר למוצב התחנת אוטובוס ריקה מלוחמים ורק אנחנו שם. כשמגיעים למוצב מחפשים איזשהו סימן לשינוי אבל כלום. אנחנו מאיישים משימות כרגיל.
למחרת. שיחת פלוגה. המ"פ אומר שבינתיים הכל מתון ברצועה ושאנחנו מחכים למילואים שאמורים להגיע כל יום להחליף אותנו. הימים עוברים והכל כרגיל. אף אחד לא מגיע. אנשים מתחילים להשתבז והפלוגה בקנטים. הודעות על הרוגים ופצועים זורמות אלינו כל הזמן וכולם מחוברים לחדשות באינפוזיה. כל אחד מכיר מישו בפנים והידיעה שהחברים שלנו נלחמים ומסכנים את עצמם בלעדינו משתלטת על כולם. הנפצות לא חסר, כל יום מישהו מגיע עם מידע חדש שיורדים מחר אבל אף אחד כבר לא מתייחס.
אמא מתקשרת ומספרת שהיא כל היום בטלפון עם חברים ומשפחה ששואלים אם אני בפנים ועל כמה שהיא שמחה שאני לא. אני משתדל להישמע כרגיל ואומר לה שאני שמח שהיא לא דואגת ומסיים את השיחה. אחרי זה החברה מתקשרת בדאגות ושואלת איפה אני נמצא אני מרגיע אותה. היא מזהה בקול שלי שמשהו לא בסדר היא שואלת מה קרה ואני מתחיל לשפוך לה הכל על התסכול על השגעון על המחשבה על החברים שלי ששם ועל זה שאני פה. יושב על המיטה שלי ורק משתגע. היא לא מבינה. היא קוראת לי דפוק ואומרת שאני צריך לשמוח שאני לא שם. אנחנו רבים.
ביום שבת מתחיל להגיע אלינו מידע שמכניסים כוחות מילואים. מבזקי חדשות מאמתים את המידע. אף אחד לא מבין איך הרמטכל מכניס כוחות מילואים ואותנו לא. אלו אנשים עם משפחות!!!
המצב בפלוגה נעשה גרוע יותר, אנשים איבדו תקווה ומתחיל לחלחל לכולם שאת המלחמה הזאתי פיספסנו. הקצינים רואים את המצב ועושים ישיבה ועוד אחת הם מחליטים שבשביל להעלות את המורל נתאמן קשה יותר אז אנחנו מתאמנים, רצים כל יום ועובדים על הפקלים זה לא עוזר. עושים לנו שיחה על גבי שיחה ומנסים להסביר לנו כמה חשוב מה שאנחנו עושים כאן. זה לא עוזר.
קשה להבין איך חי"רניק שהתאמן כ"כ הרבה בשביל מלחמה  מרגיש כשיש מלחמה והוא לא שם תחושת ההחמצה מתערבבת עם תחושת חוסר תועלת ותיסכול מפה ועד הודעה חדשה. מדליק סיגריה ועוד אחת ועוד אחת אני מעשן בקצב מסחרר. המלחמה הזאת עוד תהרוג אותי...
היום הדעות בפלוגה חצויות חצי מייללים על שהגדוד שלנו לא רואה שום גדוד גולני או גבעתי מבחינת מקצועיות וכוח סבל. ועל צנחנים? מי סופר בכלל צנ"פים. החצי השני טוען שאנחנו חרא גדוד וחרא חטיבה ושהוא רשם במנילה בכלל גולני או גבעתי ושסתם הקצין מיון התנכל לו.
הסיגריות נשרפות בקצב, עוד שניה נגמר, הייתי צריך להביא עוד מהבית מעניין אם אפשר לעשן בתוך הרצועה? אם כן אז בטח נגמר להם מזמן. מסכנים אין להם אנשים באזור שאפשר לשונרר להם כמו לנו. אז אני שומע בחדשות על העורף החזק של המדינה ועל איך שכל הארץ התגייסה בשביל החיילים בחזית ותורמת חבילות שי. גם אמא שלי מתקשרת ושואלת מה כדאי לה לשים, אני עונה סיגריות והרבה ואולי איזה במבה. כבר הייתי במבצעים של שבוע והסיגריות נעלמות הכי מהר.
ביום למחרת מגיעות אלינו חבילות. הרס"פ מסתובב עם חיוך מחלק לכולם ממתקים. הבדיחה שרצה בפלוגה היא שאנחנו עוקצים ממתקים ללוחמים אמיתיים בחזית. אף אחד לא צוחק. איכשהו הגיע אלי פתק מאחד החבילות זאתי ילדה שמאחלת לנו בהצלחה ומבקשת שנשמור על עצמנו, יש גם מספר. אני מתקשר ועונה לי קול צעיר אני מספר לה שקיבלתי את החבילה ומודה לה היא שואלת אם יצאנו מהרצועה והאם כולנו בסדר לא נעים לי אז אני עונה שכן יצאנו להתרעננות וכולנו שלמים היא שמחה ומבקשת שנשמור על עצמנו אני מסיים את השיחה ומנתק. למה לבאס את הילדה ולהגיד לה שהחבילה שהיא השקיעה בה כ"כ הגיע לחיילים שבכלל לא נלחמים. אחרי זמן מה אני מקבל סמס ממנה "שיהיה לכם בהצלחה ושתחזרו הביתה בשלום". זה שובר אותי. עוד סיגריה.
הימים עוברים ואני מצליח לצאת שוב הביתה. המלחמה הזאת עושה לי פלאים ליציאות. אף אחד לא ממהר לאוטובוס. מגיעים לתחנה ששוב ריקה מלוחמים. אני מגיע הביתה ומיד יוצא לתרום דם. זאת הדרך היחידה שלי לתרום. בדרך כלל אני בא עם מדים והנשק אבל הפעם לא. פדיחה להראות כמו לוחם כשכל הלוחמים לא באזור ואני בטח לא צריך עוד תגובות ברחוב שאומרות תודה ושאנחנו עושים עבודת קודש. הם לא יודעים שמאז שהכל התחיל אני עושה בדיוק את אותו הדבר.
רוב הזמן אני מסתגר בבית. ממש אין לי כוח לחברים שלי שבג'וב. הם לא מבינים למה אני מבואס. אפילו לחברה אין לי כוח. בסוף אני מגלה שחבר שלי יצא מהרצועה לאפטר,
אנחנו נפגשים עם עוד חברים בפאב בשכונה ואני והוא מיד מדברים על מה קורה שם ועל דרכי פעולה אפשריות הרי גם אני התאמנתי על דברים כאלה אז אני מכיר את העקרונות. המסקנה שלי היא שאני מפספס אחלה מלחמה הוא מבסוט שהוא בינתיים בחיים אז שתינו שותים. בירה וצ'יסר וסיגריה ועוד בירה צ'יסר וסיגריה ועוד ועוד שתינו חושבים עם כל שלוק על החברים שעדיין בפנים.
יום אחרי זה אני מתעורר שפוך. מדליק חדשות. הפסקת אש? מה הפסקת אש? אבל מה עם החמאס?  וגלעד שליט? ותושבי הדרום? אסור לסמוך על חמאס. אבל הדרג המדיני בשלו רוצים להתחנף לאובמה שנכנס לתפקיד. הכותרות בעיתונים אומרות "מתנה פתיחה לאובמה, יציאת כוחות מהרצועה". עכשיו אני מתחיל לקבל את זה. אני את המלחמה שלי פיספסתי...