מאה אחוז קסם ישחרר אותנו

יומני היקר, שוב אני כותב לך, אך הפעם- עם בשורות מיוחדות בפי.

היום אני בן 1000.

אבל היה זה יום הולדת יוצא דופן. לא כמו בדרך כלל.

היום לא הביאו לי עוגה, לא הביאו לי בלונים ולא הביאו לי זר.

במצפה הילה היו משקיעים לי בימי ההולדת..

 קונים לי מתנות ומאחלים לי המון ברכות. מאחלים לי עד מאה ועשרים, מאחלים לי בריאות, מאחלים לי אושר.

אני חושב שזה לא כל כך עזר.. כנראה כל אותם ימי ההולדת לא ממש נחשבו.. אולי רק עבורי.

כל יום הולדת היה נפלא עבורי. ההורים שלי שמחו והתרגשו, ויחד איתם באו גם ההתרגשות השמחה שלי.

ביום הולדתי ה-18 ההורים שלי שמחו מאוד, אבל לא היה קשה לראות שיש להם, בתוך העיניים, גם קצת עצב.

אני יודע שהם התרגשו מאוד, שהילד שלהם עכשיו כבר בן 18! כבר בוגר וחוקי..

אבל עם כל זאת הייתה גם הפרידה. מהבית, מהחברים, מהמשפחה.. ומהילדות.

ההורים ניחמו את עצמם, הם אמרו שזה לא נורא, שהם יראו אותי כל כמה זמן, כאשר אחזור הביתה לחופשות או סופ"שים מהצבא..

הם אמרו שזה הכל זמני, ואני תיכף חוזר שוב, ולא נורא, ואין דבר..

כמובן שלא הייתה שמחה גדולה על החלטתי להצטרף לקרבי.. אבל אני עומד על שלי.

ועם כל זאת, ביולי 05 התגייסתי לצה"ל, לקרבי כמובן.

כמעט שנה מהתגייסותי לצה"ל, בבוקר יום ראשון, 25 ביוני 06, חדרו מעזה מחבלים פלסטינים.

כשהגיעו סמוך למעבר קרן שלום, הם פתחו במתקפה על מוצב צה"ל ועל הטנק שהיה סמוך אליו. אני זוכר את הכל בבירור.

במהלך התקיפה שלהם הם רצחו שני חיילים, וחטפו אותי.

לפעמים אני שואל את עצמי למה הם לא פשוט הרגו גם אותי, למה לגרום לי לסבול.. מה כבר עשיתי להם?

אין בי יותר כח לסבול..

נמאס לי מלחוות את יום הולדתי כל יום מחדש.

היום אני חווה את יום הולדתי ה-1000.

מזה אלף ימים שאני פה בשבי, מזה אלף ימים שאני כלוא.

מזה אלף ימים שאני אינני בן חורין. שלקחו את החופש שלי, את חירותי.

מדברים פה בערבית, ואני לפעמים מבין..

שמעתי שדיברו על התוכנית ההיא, ה'אח הגדול', או משהו בסגנון..

דמיין לך מה זה, יומן יקר..להיות מנותק לכל כך הרבה זמן מהעולם.. אבל בלי הידיעה שתחזור?

כל בוקר מחדש אני מתעורר, אם בכלל הצלחתי לישון.., במחשבה שאולי היום, אולי.. יהיה זה היום האחרון שלי בחיים.

לפעמים אני מתעורר במחשבה שאולי זה יהיה היום האחרון שלי בשבי, אבל אז במהרה היא נעלמת, המחשבה הזאת.

אני לא יודע מה קורה.. אבדה לי תחושת הזמן והרגשות שלי כבר מזמן עלו על שרטון...

חבל שלא מנסים להחזיר אותי הביתה.. חבל שלא עושים משהו..

כבר לא אכפת לי מכלום, באמת.. אפשר לחשוב שאולי איבדתי כל צלם אנוש..

אבל אי אפשר לדעת..

זה לא חיים פה. זה לא חיים ככה. לא מגיע לי לחיות?

אני כל כך רוצה לחיות..

אבל לחיות באמת..

יומני היקר, חברי היחיד..

תאחל לי מזל טוב?

היום אני בן אלף.

אנשים צריכים להתחיל להבין שאי אפשר להניח לעניין הזה.

רוצים את גלעד בבית.