מאה אחוז קסם ישחרר אותנו

אהבה זה כל הסיפור/ יובלוש[=

"אם כואב לך, שתי עיניך דומעות, אם כואב לך, אין סימן לבאות.

אנגן לך, אלטוף ראשך עד צאוור. אין דבר, אין דבר, אין דבר...

שאלו אותי למה בחרתי לפתוח ככה את הסיפור. עניתי: "בחרתי בציטוט הזה בכדי להביע את הרגשות שלי... זה הרבה יותר קל מלדבר..." לא כל דבר חייב להיות פילוסופי, נכון?... אתם בטח לא מבינים מי אני, ומה אני רוצה ממכם... אז הנה אני, מולכם, מספרת את הסיפור שלי...

אולי זה קשה להאמין, אבל זה אמיתי, לא סתם גדלתי אם הסיפור הזה כל חיי... לא סתם נשאתי את השנאה, האהבה, הכאב, העוול, הבכי...

"נו כבר גלי!" צעקתי לאחותי מעבר למדרגות, גלי היא אחותי הגדולה, היא לומדת בתיכון "בגין", תמיד הם מסיימים ללמוד ראשונים, ויוצאים לחופש הגדול עוד לפני כל תלמידי היסודי, גם חטיבות הביניים יוצאות לחופש הגדול מוקדם יותר. כבר כל כך חיכיתי לשנה הבאה, לעבור מהיסודי לחטיבת הביניים...

להיות בכיתה ז', שוב קטנה, חמודה ואהובה על כולם... אוי... אשליות מתוקות... "ג-ל-י!!! בואי כבר!!! כבר עשרה לשמונה!!! נווו!!!" גלי ירדה במורד המדרגות, היא הייתה כל כך יפה! השיער שלה היה פזור וחלק, היא השתמשה במחליק השיער... זה כל כך ברור..., היא הייתה מאופרת בצורה כל כך יפה, לא יותר מדי, לא מעט מדי... המעיל הארוך מלא הפרווה כיסה כמעט את כל רגליה הדקיקות, ומבעד לכובע הצמר שאמא סרגה לא, הציץ לו פוני קטן ויפה. "גלי, אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב שתנהגי היום..."
אמרה לה אמא "אולי כדאי שאני אקח את יובל, בכל זאת, יורד שלג, הכביש רטוב, ואת עלולה עוד לעשות תאונה, חס וחלילה..." ובזמן שאמא וגלי עמדו והתווכחו, אני עמדתי לי שם, וחיכיתי בקוצר סבלנות על לשעה שמונה.

אם אאחר, אקבל לוודאי, מכתב מאמא, ובו סיבת האיחור... אז אין לי כלל מה לדאוג!!! "גלי עזבי, במילא ביקשת לנסוע לשרון, אז עכשיו יש לך זמן!" אמרה אמא. "אבל איך בדיוק אני אסע אליה?! את הרי לוקחת את האוטו! עזבי, אני אתקשר אליה שתבוא לכאן, וזהו!" אמרה גלי בעצבנות. אני ואמא יצאנו במהירות, כדי לא להירטב, ונסענו לבית הספר.

"יופי תלמידים, לשיים להעתיק מהלוח ולהוציא ספרים! קדימה!" אמרה המורה רונית. השיעור נראה כאילו הוא נמשך לנצח. "תלמידים יש לי הפתעה בשבילכם" אמרה רונית שוב. כל התלמידים התפרצו בהתרגשות, ושאלו מה קורה, מה פשר המתנה, מהי בכלל... ואז אמרה רונית: "חבריה, בוחן פתע!!!"

"זה לא פייר המורה!!!" צעק רועי. כמה בנאדם יכול להיות מושלם? בלונדיני, עיניים ירוקות, רזה, גבוה,מ שרירי... בקיצור- חתיך!!! הייתי מאוהבת בו, כמעט כולם ידעו את זה... חוץ ממנו... כולם חוץ ממנו...

סיימנו את הבוחן, ויצאנו החוצה, ההפסקה סוף-סוף החלה... יצאתי החוצה עם עדי ומורן, ופתאום נתקלתי במישהו... לא ידעתי מי זה, ומה קרה, רק שחטפתי מכה רצינית בראש... זה כל כך כאב... התעלפתי.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בחדר אחות, שוכבת עם שקית קרח על הראש, כאשר במיטת החולים לידי, שוכב לו רועי- אהוב לבי...

התעוררתי לפתע, ושאלתי "איפה אני? מה קרה לי? רועי, אנחנו מתים?" האחות חשבה שאני עושה את עצמי, אבל הכול היה אמיתי. לא הצלחתי לתפוס את אבא או אמא, וגלי לא הייתה בבית, אז הלכתי עם רועי הביתה. זה היה כמו חלום שהתגשם, לא חשבתי שאני אזכה אי פעם ללכת ברגל אם רועי הביתה, כשהרחוב כל כך ריק, ויורד גשם זלעפות.

המכה בראש שלי הייתה רצינית, ומסתבר שגם לרועי צמחה חבורה על המצח, אז שנינו לא היינו במצב טוב. פתאום הסתובב לי הראש "רועי אני לא מרגישה טוב" עצרתי לרגע, ואמרתי לרועי. "את רוצה לשבת? בצד השני של הכביש יש ספסל, אפשר לעבור..." הוא ענה לי. "לא משנה..." אמרתי לו. "בטוח?" הוא שאל. "כן, כן... 100 אחוז... בוא נלך..." עניתי לו, והלכנו. כל כך כאב לי הראש, הרגשתי כאילו מישהו מרביץ לי, זה כל כך כאב... פתאום נפלתי, עוד פעם התעלפתי, זו הייתה כבר הפעם השנייה באותו היום, זה כבר היה מוגזם. "י-ו-ב-ל" שמעתי לפתע קול צועק לי, מסתבר שזה היה רועי, הוא ישב לידי, על המדרכה, כיסא אותי במעילו, וספג כול טיפת גשם בשקט. הוא הרים אותי ויחד צעדנו לספסל מעבר לכביש. "אני יודע" הוא אמר, והתיישב על הספסל, הוא הרים אותי והשעין את ראשי על כתפו.

"אני יודע הכול..." הוא חזר על עצמו. "יודע?... יודע מה?" שאלתי בחשש, בקושי הצלחתי להבין מה אני אומרת, והרגשתי כל כך רע... אז ניסיתי להישמע כמה שיותר נורמאלית... "אני יודע, סיפרו לי... ו... ו..." הוא גמגם. "ורציתי שתדעי, שגם אני מרגיש אותו הדבר..." פתאום נפל לי האסימון, קלטתי שרועי, הבלונדיני, החתיך והמקובל, מדבר אלי- יובל, הילדה עם השיער השטני, עיניים חומות ונמשים, אותו ילד מקובל, מדבר אלי! הייתי בהלם... "א... את... אתה..." התחלתי להישמע כמו נ-נח-נחמ-נחמן מאומן, הרגשתי סתומה... וחוץ מזה לא ידעתי מה להרגיש... הגשם פסק, התפללתי שירד שוב, אבל הוא לא ירד. "לא הבנת?" שאל אותי רועי, וניפץ את אשליותיי.

"לחזור?, לחזור על מה שאמרתי? " הוא שאל. "מה?..." גמגמתי לו, כאילו שלא הבנתי על מה דיבר. "אני אוהב אותך!" הוא חזר. "אוהב אותך!" והוא חזר שנית. "גם אני... אמרתי לו בחיוך מוזר, שנתקע על פרצופי. "אני יודע" הוא אמר. "זה מה שדרבן אותי לחזור ולהציע לך... חברות... אז... את... את יודעת.. רוצה?" הוא כל כך התרגש, שהבנתי שזה אמיתי, אחרת לא היה מגמגם כל כך. "כן... ברור..!" עניתי, בהתאוששות.

פתאום התקרבנו, התקרבנו, התקרבנו, התקרבנו... והתנשקנו.

הרגשתי טיפה על לחיי, זה היה הגשם, שחזר לרדת... הפסקנו להתנשק וחייכנו. הסתכלנו זה בזו, ובכינו... אני לפחות, בכיתי, ואני לא יודעת אם היה זה הגשם, שזלג על לחיו, אבל כך זה נראה, כדמועות.

"האאא!" צעקתי, זה הפר את הדממה. "מה קרה?" שאל רועי. "הראש... הרגשתי פתאום... אחחח... זה כואב!!!" אי אפשר היה להמשיך ללכת, אז רועי הציע לגשת לקופת החולים בפינה. "אבל... קשה לי ללכת!" צעקתי. מכונית עברה, והשפריצה את כל המים שהצטברו בצידי הכביש, עלי ועל רועי.

עכשיו אני בבית, כותבת לכם, מנסה לשחזר את הסיפור...

אם לא הייתם שם, לעולם לא תבינו... לא לכל סיפור יש סוף טוב...

לפעמים אני שואלת את אלוהים למה זה מגיע לי... מתפללת כל יום שהוא יחזור... אני לא מבינה למה זה מגיע לי, אני לא מבינה למה זה הגיע לו...

אהבת אמת כזו לא מוצאים בכל מקום... מישהו שהיה מוכן להקריב את חייו למענך, זה דבר נדיר! לי, אין כל דרך חזרה... אבל אתם, אם אתם זוכים לאושר כזה, אל תאבדו אותו... זכרו להישמר, ולשמור על אהובכם...

תחיו את הרגע, ולא תחיו לרגע... ובקיצור... ת-א-ה-ב-ו!!!

הסיפור נכתב לתחרות "סיפור האהבה החורפי הטוב ביותר", בבלוג "גשר האהבה" אשמח אם תצביעו לי שם, כשההצבעה תתחיל. בנוסף הבלוג מלונקק ברשימות.~~~~~~~~~~ בבקשה תגיבו... אני רוצה חוות דעת... אני צריכה לדעת איך הסיפור יצא...

אוהבת מאוד מאוד,

יובלוש[=