תוך כדי הצפייה בתכניתה של עינת ארליך "עד סוף העולם" (יום א', 21:55, ערוץ 2) שהפעם עסקה באמה ג'י, היא האם-המחבקת, הבנתי שמצפייה בתכנית לבדה, לא ניתן להסיק שמדובר בחוויה אותנטית ששווה לחוות באופן אישי. הבנתי גם שהתכנית מקשה על הצופה במתכוון לקלוט דבר שברור לכל מי שבא עם אמה-ג'י במגע וזה שמדובר באשה-גורו מאוד מיוחדת, אשה שמעניקה שקט ושלווה לסביבתה.
כפי שאומרת אחת הנשים הישראליות שארליך לקחה איתה להודו לפגוש את האם-המחבקת "רק בשביל לקבל חיבוק", אמה ג'י נותנת שקט וממלאה אותך באהבה, גם אם רק לרגע קצר. גם אני, לרגע קצר, חוויתי את השקט הזה, אולם, לא הייתי מאמינה באפשרותו מן התכנית לבדה. התכנית מסתפקת בהעברה של האקזוטיקה שבדמותה של הגורו ההודית באשראם שלה ומתרחקת מאמירה ממשית. יש לכך כמה סיבות.
האחת, הבנות שארליך מלווה לפגישה עם אמה ג'י, משדרות עודף רגשיות או רגשיות מוחצנת מדי. ארליך עצמה מכנה אותן בתכנית "הבנות הנרגשות". ובאמת, עוד בשדה-התעופה בארץ, בתחילתה של התכנית, הן פורצות בבכי ומגיעות לעוצמה רגשית ממנה הן לא יורדות יותר כל התכנית. בכך, התכנית נעדרת שיא רגשי ממשי. אם הדמויות מתרגשות ובוכות לפני החיבוק, בזמן החיבוק וגם אחרי החיבוק, לא נעשתה בנייה טלוויזיונית הדרגתית של רגש, אנחנו לא עדים לשינוי ממשי שעובר על הדמויות ובסופו של דבר, הצופה מתקשה להתרגש איתן. נראה גם, שעינת ארליך עצמה, מתקשה להתרגש איתן. ארליך, מבעד למשקפי השמש האופנתיות, הלוק הרומנטי כשהיא יושבת בחדר ההודי העני והמוזנח ומתכתבת עם ילדיה באמצעות מחשב-נייד (חובה אופנתית לכל מגישה המכינה דוקו על אישיות רוחנית בהודו), השאלות שנוגעות לא נוגעות, ההתעלמות מן הדמויות המעניינות באמת (ג'אני – אשה ישראלית שנמצאת שם כבר למעלה מעשרים שנה, היא הדמות המעניינת והעמוקה ביותר שם והיא זוכה להתייחסות מאוד מצומצמת) ואמירות ציניות תחת מעטה מזוייף של אובייקטיביות ("הגיע תורי להתחבק עם אלוהים", "לא בכל יום יוצא לי לראיין את אלוהים"), פוגמות במטרה שלה עצמה, היא מטרתו של כל יוצר באשר הוא – לרגש.
פגשתי את האם-המחבקת, אמה ג'י, בעיר וראנסי שבהודו לפני שלוש שנים. וכן, התחבקתי איתה באחד מארועי החיבוקים ההמוניים שהיא מארגנת בכל רחבי העולם, אבל זה לא היה החיבוק איתה שארך לא יותר מחמש שניות, אלא משהו אחר שקרה לאחר מכן, שהבהיר לי חד-משמעית שמדובר באשה עם יכולת מיוחדת להעניק אהבה ושקט פנימי לכל מי שנמצא בסביבתה.
סיפור שהיה כך היה:
הטמפרטורות טיפסו מעל לארבעים וחמש מעלות בעיר וראנאסי (בנארס) שבצפון הודו על גדות נהר הגנגס ואני, עם התיזוזים שלי על האופניים מהגסטהאוס לעיר ובחזרה פשוט התייבשתי. באותו יום לאחר שהעברתי את שעות הצהריים החמות מרוחה על רצפת חדרו של ידידי ע. כשחומי כבר טיפס גבוה ומילותיי הפכו הזויות ותלושות מן המציאות הממשית, ע. לקח אותי לבית החולים הפרטי, שם לאחר תלאות מרובות ודקירות מחט כושלות, כואבות ומרובות פי כמה וכמה, חיברו אותי לעירוי נוזלים. ע. היה משוכנע שהוא היה מצליח לחבר אותי לעירוי הרבה יותר בקלות מצוות בית-החולים ההודי, למרות שהוא מעולם לא עשה זאת. כשדמעות בעיניי מפאת הכאב שבזרועותיי המנוקבות והנפוחות הסכמתי איתו לחלוטין.
ביומי השלישי בבית-החולים, ע. הגיע ובפיו בשורה מעניינת, אמה ג'י, האם-המחבקת, הגיעה לוראנסי והערב ממש היא תעניק מחיבוקיה המפורסמים לכל דורש. ע. לא התכוון לפספס זאת. התחלתי לקנא בו בשקט ולרחם על עצמי שאיך יכול להיות שדווקא הוא יקבל חיבוק, בעוד שאני:
א) שוכבת כאן מחוברת לאינפוזיה.
ב) כבר שלושה ימים שלא בא מזון מוצק לפי
ג) אין מה לראות בטלוויזיה בחדר חוץ מגמר אליפות העולם בקריקט בין הודו לפקיסטן.
איך יכול להיות שאני שזקוקה לחיבוק יותר מכל אדם בעולם, (יכולת הגזמה מפותחת היא אחד הסממנים למצב הקליני החמור הידוע גם בכינויו - התייבשות) אשאר תקועה בבית החולים. להפתעתי, ע. מיד שאל, "רוצה לבוא?"
הסופר הצרפתי, ז'אן פול סארטר, כתב פעם שסיפורי הרפתקאות, הן בדיוק זה, סיפורים. תולדה של מבט לאחור על סוג מסוים של אירועים שכבר התרחשו. בזמן שהאירוע מתרחש, הוא בסך הכל משהו שקורה, כמו למשל, אני שמסתלקת מבית החולים בשביל לפגוש את אמה ג'י. לאחר שהאירוע התרחש, כאשר אנחנו מספרים עליו, אז ורק אז הוא הופך להרפתקה. סיפור הרפתקה.
אני חושבת שבדרך כלל סארטר צודק. אבל במקרה שלי, אין לי ברירה אלא לחלוק עליו. תאמינו לי, אני ידעתי כבר אז שאני מתגנבת החוצה מבית החולים להרפתקה מרתקת.
יחד עם זאת, ההשפעה של הרוחניות ההודית, מחייבת אותי, עם כל רצוני להעניק לסיפור נופך של סרט-מתח הוליוודי, להיצמד לאמת הפשוטה ולהימנע מהגזמות מרחיקות לכת. כך שלמרות הדגדוג באצבעותיי המקישות על המקלדת לספר שבאותו ערב תלשנו את האינפוזיה מזרועי והתגנבו כמו סוכנים כפולים מחדר בית החולים שנמצא כל העת תחת אבטחה צמודה, האמת הפשוטה היא שכבר באותו אחר הצהריים, ניתקו אותי האחיות מהאינפוזיה והביאו לי קיצ'רי טעים לאכול ושאף אחד לא שם לב שהסתלקתי בערב מבית החולים ושחזרתי רק לפנות בוקר. אף לא אדם אחד מסגל בית החולים הבחין בדבר. אבל היי, אל תשלו את עצמכם, למרות כל הבעיות הסיפוריות הללו, אנחנו עדיין בסיפור הרפתקה.
עצרנו אוטו-ריקשה מחוץ לבית החולים, כמובן תוך כדי שאנחנו מוודאים שאף אחד לא שם לב, כדי שחס וחלילה לא ינסו לעצור אותנו ונסענו לפגוש את אמה ג'י. כשהגענו למקום האירוע, מאות, או אפילו אלפי אנשים כבר עמדו בתור מסודר ובסבלנות מעוררת הערצה. ע. החוויר, "זה ייקח שעות", הוא אמר. הצטרפנו לתור לחיבוק. התור הכי ארוך שאי-פעם יצא לי לעמוד בו. מאות אנשים עמדו בתור לפני. עוד הייתי חלשה ומותשת מהשהות בבית-החולים, וידעתי שיעברו עוד שעות רבות בטרם אקבל את החיבוק המפורסם, אז התיישבתי.
אי-אפשר היה שלא להרגיש שהאווירה במקום מיוחדת ושכל רגע של ציפייה איננו מתבזבז סתם.
ע. יצא לתצפת על האירוע ואני נשארתי בתור, מוקפת אנשים שלפעמים הם מחייכים ולפעמים הם מחייכים תוך כדי שהם גם דוחפים למען שיפור מיקומם בתור. יאללה שיעברו אותי, חשבתי, לא באתי בשביל לדחוף. ברקע התנגנו הבאג'אנים, היינו המנטרות והמזמורים הרוחניים מבית היוצר של אמה ג'י עצמה. מנטרות אוריגינליות בביצועה ובליווי מאמיניה שעשו לי נעים באוזן ובלב. ע. קנה את הדיסק.
הגישו ארוחה הודית פשוטה וטעימה באדיבות האם-המחבקת ופמלייתה. לאט לאט התקדמתי בתור. מרחוק כבר החלו נגלים לעיניי החיבוקים שהתרחשו במהירות מסחררת. אמה ג'י ישבה על כיסא מוגבה, מוקפת באנשיה: מקומיים, תיירים, הרבה נשים שחלקן הלא מבוטל נראו לי כאמריקאיות בלונדיניות מעל גיל ארבעים. כולם לבושים בלבן. החיבוקים ארחו אך רגע קצר. אמה ג'י פותחת את זרועותיה בחיוך רחב וקולטת אל בין שדיה את המחובק שנדחף לעברה ע"י עוזריה. היא סוגרת עליו את זרועותיה כשהיא ממלמלת דברים בשפתה ולפעמים גם בשפתו של המחובק (יש לה אפילו ברפרטואר מספר מילים בעברית). לאחר זמן שלא ארך יותר משלוש עד חמש שניות, והפעם אני לא חושבת שאני מגזימה, החיבוק מסתיים ועוזריה מרחיקים את המחובק ההמום, ומקרבים לעברה את המחובק הבא.
ממקום עומדנו, כל העניין קיבל מראה של פס ייצור לחיבוקים וע. למרות פתיחות לבבו הגדול, ואולי מפאת פתיחות לבבו הגדול, קצת מאס בעניין ובצפייה הארוכה והחליט לוותר על החיבוק. הייתי קרובה לוותר גם כן, אבל התור הלך והתקצר והחלטתי להמשיך עם זה.
הגיע תורי. הרגע לו חיכיתי בציפייה למעלה משלוש שעות. קצת קשה לי לשחזר את אותו רגע מכיוון שהוא התרחש במהירות הבזק. באתי, נדחפתי לעברה, חובקתי, נדחפתי הלאה. הכל קרה כל כך מהר עד שלא הספקתי לעכל את חווית החיבוק ויצאתי בתחושה של סתמיות.
מאוכזבים, הלכנו ע. ואני והתיישבנו במקום שמצאנו פנוי על במה קטנה. מוקפים במכובדים, נגנים וכלי נגינה, לקח לנו כמה רגעים להבין שהחוצפה הישראלית הספונטנית שלנו הובילה אותנו לשבת באיזור השמור למוזמנים ומכובדים ושאמה ג'י יושבת ממולנו במרחק של שני צעדים בלבד. שמחתנו על המיקום האסטרטגי המשובח ארחה זמן קצר בלבד, משום שלובשי הלבן, עוזריה של אמה ניגשו אלינו במהירות ובבהילות להקים אותנו ולהוליך אותנו לאזור הפארש שכל שאר האנשים ישבו בו. בעוד אלו מקימים אותנו, נשמע קולה של האם-המחבקת, קורא להם, מורה להם, להניח לנו לשבת במקום השמור. נשארנו יושבים במקום המרווח והיינו כל-כך קרובים אליה, והפעם לא לשלוש שניות.
ואז הרגשנו בזה. ביחד ולחוד. הרגשנו, ובו ברגע ידענו מדוע כל כך הרבה אנשים מבקשים את חיבוקה ואת נוכחותה. המשכנו לשבת במחיצתה ולהנות מהאהבה והשקט שהיא מעניקה לסובבים אותה עד עלות השחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
