תיאור המצב הנוכחי:
שותה כוס מיץ תפוזים עם קרח, מנענעת אותה כאילו מכילה בתוכה משקה אלכוהולי כמו שמגישים במסיבות קוקטייל יוקרתיות.
עם זיתים. המשקה תמיד עם זיתים. אבל זיתים בתוך מיץ תפוזים זה מגעיל.
גם בלי מיץ תפוזים אני לא אוכלת אותם.
הממ מה חוץ מזה?
מנסה להתרגל לכל החידושים שאבא שלי התקין לי במחשב מבלי לשאול.
~מסתכלת למעלה ומופיע פלאשבאק~
יושבת לתומי במחשב, מקללת את אלוהים [כן, את עצמי] על זה שהוא איטי.
אבא: יולה, קומי.
~הולכת מושפלת לסלון לראות וידיאו קליפים ברוסית עם אמא שלי,
בזמן שאבא שלי משתולל עם המחשב שלי [כל הפורנו זה שלו! לא שלי! נשבעת!]~
~חוזרת להווה~
אוף, כואב לי הראש.
אילנה ט אומר/ת:
אבל כן, יוםמולדת עוד שבובות טיפונת
פירוש: אבל כן, יום ההולדת עוד 3 שבועות וטיפונת.
אנטון: אז לפי המיתוס, אתן הנשים לא אוכלות, לא מפליצות ולא הולכות לשירותים.
אני: בדיוק.
אנטון: וכדי לא להתפוצץ אתן מדברות בלי הפסקה?
Oh snap
איך הוא ידע? K
אילנה ש הייתה אצלי וראינו תמונות במחשב. הגענו לתמונה מיום ההולדת שלה שבה מופיעות אני, היא ואילנה ג.
אילנה ש: אוו מי זאת הכוסית הזאת?
אני: אני.
כמו תמיד, בלי קשר לטמפרטורה, ללחות, לקרינה ולשאר הדברים שאנחנו מודדים בביוטופ – מתקלף לי האף.
לא משנה איזה קרם אני שמה [קרם פנים, קרם גוף, קרם ברולה], זה פשוט לא עובר!
כשהחלטתי לחפור בתוך הזבל שבתיק בית הספר שלי [כדי לפנות מקום לעוד זבל] מצאתי סוף סוף את המשקפיים שלי!
לא ראיתי אותם כבר חודשים על גבי חודשים!
שזה כמובן לא מפתיע כי אלה משקפיים. ואי אפשר לראות בלעדיהם.
לכן לוק המזכירה/מורה השובבה מכה שנית [או שלישית ורביעית, הפסקתי לספור]:
אנה התנחלה אצלי ביום שבת.
בזמן שהיא קראה את המדור העצוב במעריב לנוער על בנות 12 ששוכבות עם החברים
בני ה20 שלהן שהן כל כך אוהבות כבר חודש לפני שהן בכלל קיבלו מחזור,
אני קשקשתי לה על הרגליים בעט:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
