אני כתבתי סיפור לתחרות סיפור האהבה החורפי הטוב ביותר...
אתם מוזמנים להביע את דעתכם על הסיפור....
כל תגובה היא ביקורת בונה!!!
הסיפור הוא לא אמיתי. קיבלתי השראה לכתוב אותו על פי הרגשות שלי. הדמות שבסיפור היא בעצם בנויה על פי האופי שלי, רק בשמות אחרים. כתבתי את הסיפור על פי איך שאני רוצה לפגוש את האהבה האמיתית שלי.
מקווה שזה ימצא חן בעייניכם...
קריאה מהנה!3>
אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? אני כן! אז ככה הכול התחיל בטיול יומיים של הכיתה....
זה היה טיול חורף בחרמון, לבשתי מכנס קורדרוי ארוך שכיסה את רגליי ויצר למטה עודף בד שכיסה את הנעל שלי. לבשתי חולצת גולף חורפית עשויה מצמר, ואת שיערי השחור כיסה כובע צמר עדין שבקודקודו פונפון.
האוטובוס היה בדרך לאכסנייה. אני שמעתי בדיסקמן את השיר האהוב עלי, המילות של השיר אומרות שאני תמיד אהיה לצידך אהיה עמוק בתוך ליבך תמיד........
באוטובוס ישבו חלק בזוגות בנים בנות. אני ישבתי לבד, ואפי נוגע בזגוגית החלון. על החלון הופיעו אדי נשימה שיצאו מאפי, ציירתי לב וחץ שעבר דרכו. לפתע הפאלפון שלי רטט, זה אומר ששלחו לי הודעה. פתחתי את ההודעה והיה כתוב "למה ילדה יפה כמוך עצובה ויושבת לבד?" הסתכלתי על פרטי השולח רגי לראות מי שלח לי את ההודעה, אך המספר לא היה מוכר לי. הבטתי לכל הכיוונים באוטובוס ולא ראיתי אף אחד מסתכל עליי או מחזיק פלאפון. שלחתי בחזרה "מי זה שרוצה לדעת?". בזמן שחכיתי לתשובה השיר האהוב עליי עדיין התנגן, ופתיתי שלג החלו לרדת, חלקם נמסו על חלוני. ואז הפלאפון רטט שוב. פתחתי את ההועה והיה כתוב "אחד שאכפת לו, ומאוהב בך" . היד שלי רטטה יותר מהפלאפון עצמו. ובדיוק החל הפזמון בשיר:
... you be in my hart .yes, you be in my hear
הלב שלי דפק בחוזקה. ואז לפתע נעצר האוטובוס הורדתי את האוזניות. "הגענו לאכסנייה. נאכל ארוחת ערב ומייד לאחר מכן תהיה לכם חצי שעה לבחור שלושה שותפים לחדר. אז בתאבון לכולם!" אמרה מדריכה במקרופון. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לחפש את המזוודה שלי. לבסוף ראיתי אותה בסוף התא. הייתי צריכה לחכות שכולם יוציאו את המזוודות שלהם ורק אז אוכל להוציא את שלי. לבסוף נשארו 5 מזוודות. לקחתי את המזוודה שלי והלכתי לשם אותה בתא המזוודות, כמו כולם. תפסתי לי שולחן ל-2 שהיה ליד החלון. לא הייתי רעבה, הנחתי את הפלאפון על השולחן, הסתכלתי בחלון היה חשוך וירד שוב שלג,שוב שקעו המחשבות שלי במישהו המסתורי הזה, חשבתי לפתע, "אוליי מנסים למתוח אותי? אבל אם זו מתיחה, אז למה מספר הפאלפון הוא לא בחסוי?" ואז מישהו נגע לי בכתף הסתובבתי אליו ואז ראיתי את שון! הילד הכי חתיך בכיתה! "אפשר לשבת איתך? פשוט כל המקומות תפוסים.." אמר שון. הבטתי מסביב וכן, הכול היה תפוס. אבל נראה לי מוזר, למה דווקא שון בא לשבת לידי, הרי הוא הילד הכי מקובל בשיכבה! מי לא ירצה לשבת לידו!!! זה נראה לי קצת הזוי... "כן" עניתי לו בהיסוס קל. שון התיישב והביט גם הוא אל החלון. ולפתע נפלט לי מהפה השאלה הכי מטומטמת שיש! "שון, אתה שלחתי לי במקרה אס אם אס?". "לא, לא שזכור לי... למה?" "לא, אהה.. סתם... כלום.. ל..לא חשוב.." גמגמתי. ואז קמתי מהשולחן והלכתי. לקחתי את המזוודה שלי והתיישבתי ליד החלון הפתוח בלובי הריק, אני אוהבת מאוד שלג ואת החורף בכלל, אני אוהבת להיות שקועה במחשבות ולהביט החוצה זה עוזר לי לחשוב ולהתרכז. ואז שוב הרגשתי נגיעה בכתף. הסתובבתי וראיתי את שון שהתנשף בכבדות. "שכחת את הפלאפון שלך על השולחן" הוא אמר. "אמ... תודה" השבתי לו בהיסוס וחזרתי להביט בחלון. "למה קמת והלכת? זה בגלל משהו שאמרתי?" שאל שון כשעל פניו מבט דואג. "לא זה בסדר.. אני מצטערת שעזבתי ככה בלי להגיד לך וסליחה ש..-" לפתע הושיט שון את ידו לכיוון שפתיי עבר עליהן וניגב את פתית השלג, שעף לי על השפה העליונה, לאורך של השפתיי. ואז התקרב אליי לאט לאט עד שפיו היה קרוב לאוזניי ולחש " שיקרתי, זה הייתי אני, אני התאהבתי בך ממבט ראשון, אני אוהב אותך גל, אוהב אותך..." הוא התקרב אליי לאט לאט. הבטתי עמוק עמוק בתוך עיניו. הרגשתי איך אני נשחפת יחד עם פתיתי השלג ברוח הרגשתי גליי חום וקור שעוברים בגופי, שון שם את ידו על מותניי ועם היד השנייה עבר באיטיות כלפיי מעלה ישר אל הצוואר שלי וחבק אותו בעדינות ואז התקרב עוד יותר עד כשפתיו נגעו בשפתיי, הרגשתי איך לחיי לוהטות, ואז הבנתי עמוק עמוק בתוך הלב ידעתי שבאמת יש מישהו שאוהב אותי, התנשקנו....
היינו מחוברים יחד דקות ארוכות. ולפתע שמענו מחיאות כפיים ושריקות. הסתובבנו וראינו את כל הכיתה עומדת ומוחאת כפיים
בהתלהבות!
שון חייך אליי ולחש לי "אני אוהב אותך! ולא אכפת לי שכולם ידעו את זה!" חייכתי אליו ונשקתי לו נשיקה ארוה ועדינה על שפתיים...
הסיפור אומנם דמיוני, אך אני בטוחה שמידי פעם כל אחד מפנטז לו על איזה מישהו\ מישהי. אז רק תדעו! שאין חוקים באהבה באהבה יכול קרות הכול! ושוב צריך להאמין ולפעמים צריך הרבה אומץ כדי להודות בה!
תגיבו[=
שיהיה לכם חורף של אהבה...3>
שלכם3>
סביון
נ.ב. בכניסה ה-300 עיצוב חדש!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
