סוף שנת 2010, או תחילת שנת 2011, היה עבורי משמעותי.
לא קרה כלום, אבל אצלי בפנים קרה המון.
בשבוע אחד הבנתי הרבה דברים.
הרגשתי את הסוף של השנה הזאת מתקרב
והשלמתי עם מה שלא רציתי להשלים,
הבנתי את מה שלא רציתי להבין,
חטפתי סטירות שניסיתי להתחמק מהן,
אמרתי דברים שהיו לי בלב הרבה זמן
דברים שלא ידעתי איך להוציא אותם, ואם להוציא אותם.
את ערב הסילבסטר העברתי השנה במסיבה עמוסת אנשים ועשן.
במגפיים וחצאית קצרצרה יצאתי לכבוש את הערב הזה
שתמיד אומרים שאיך שתעביר אותו- כך תעבור כל השנה שלך...
אני לא מאמינה בזה,
ואני גם לא כל כך אוהבת את היום הזה,
כי איכשהו אני לא מצליחה להיזכר אפילו בשנה אחת שנהניתי בו.
(בעצם רק שנה אחת. פעם, באמסטרדם.).
חצי גולדסטאר,
איכשהו מסביבי כולם נורא שמחים,
מהר מאוד אני מבינה שכמעט כולם כבר שיכורים.
צ'ייסר פיג' ועוד בירה.
אולי קצת ריקודים יעזרו.
משהו לא בסדר, זה לא יכול להיות שכולם כל כך נהנים ורק אני לא.
מתישהו, אחרי הרבה זמן, הערב הזה מסתיים.
ניסיתי להישאר עד מאוחר כדי לתת לעצמי צ'אנס,
אולי עוד יהיה לי כיף הערב,
אבל הנסיון לא עבד.
קמתי בבוקר הראשון של השנה החדשה עם מלא מחשבות.
קמתי עם הרגשה שבא לי להעביר את היום הזה לבד, בלי אף אחד חוץ מעצמי.
מאז שהתחלתי את התואר, פעמים רבות אנשים פה קראו לי "אמא",
ה"אמא" של המסלול.
ילדים לא אוהבים לראות את האמא שלהם נשברת.
ילדים צריכים את האמא שלהם חזקה, שתרים את כולם ותחזיק אותם למעלה.
לפעמים אני קצת מרגישה כמו האמא שחייבת להישאר חזקה
כי אף אחד לא באמת יודע איך להתמודד עם זה שהיא פתאום זאת שצריכה חיזוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
