נסעתי היום ברכבת לעבודה והסתכלתי בחלון.
בצד הדרך היה גרפיטי- PAPA...חייכתי לעצמי.
סבתא שלי הייתה קוראת ככה לסבא שלי.
עיניי התמלאו דמעות של געגוע.
כשסיימתי את הצבא גרתי שנתיים עם סבא וסבתא שלי.
מאחר וביתי המקורי נמצא בחור רחוק מהמרכז
ורציתי לחסוך קצת כסף,
החלטתי לגור אצלם. הכי נוח, הכי חסכוני. הכי מפנק.
נכון- יש הצקות, אבל יש הרבה יתרונות.
סבא וסבתא שלי היו סיפור אהבה מהסרטים.
מהסרטים שלא קיימים יותר.
סבא שלי היה מבוגר מסבתא שלי ב10 שנים.
בצעירותם הוא שמע אותה שרה בלי שראה אותה,
והתאהב בה כבר באותו רגע.
האהבה לא נגמרה עד יום מותם.
היה להם ברק בעיניים כשראו אחד את השני.
הם העריצו אחד את השני.
היו הכל אחד בשביל השני.
הצחיקו אחד את השני...
לא נפרדו לרגע.
כמו זוג בני 16 באהבה הראשונה...
כשחזרתי מהמזרח גילו את זה.
לסבתא יש סרטן.
היא הבנאדם הכי בריא בעולם- ויש לה סרטן...
סבא הלך איתה לכל הטיפולים, דאג לה, טיפל בה,
בבי"ח באחד הטיפולים אמר לה
"אל תשאירי אותי לבד"....
כולנו דיברנו והתנהגנו כאילו הייתה זו שפעת.
זה כבר יעבור והיא תהיה בריאה.
במהלך השנה בה הייתה חולה-
סבא שלי, בריא וחסון,
השתעל במשך יומיים,
עוד יומיים בבי"ח- וזה נגמר.
סבתא עם סרטן
והוא זה שמת....
מת ראשון בכל אופן...
זה שבר אותה.
הייתי איתה הרבה לבד,
היא לא הפסיקה לבכות.
החזיקה 24 שעות ביממה את הדובי שקנה לה.
אישה בת 76.
כל כך התגעגעה,
"הגיע הזמן שלי להיות עם סבא"
אמרה לי פעם.
"אני מצטערת שאני בוכה,
את לא צריכה לראות אותי ככה,
אבל אני כל כך מתגעגעת אליו"...התנצלה.
הייתי חזקה לידה,
אבל באותו יום לא הלכתי לעבודה,
לא הלכתי לקורס שעשיתי באותו זמן,
רק הלכתי ברחובות תל אביב ולא הפסקתי לבכות.
כחצי שנה אחר כך גם סבתא נפטרה.
היא הייתה חלק נכבד מהסיבה שהחלטתי לנסות עבודה בחו"ל.
במודע או לא במודע-
הייתי צריכה לברוח.
ראיתי אותה גוססת לי מול העיניים.
ראיתי בעיניים שלה את הכאב הכי גדול שיכול להיות.
פיזי ונפשי.
כחודש אחרי שהגעתי לאמסטרדם
סבתא נפטרה.
אמא התקשרה בבוקר-
"אווזונת, סבתא יקרה נפטרה לפני כמה שעות".
לא הפסקתי לבכות.
"אני לא מאמינה!!" מלמלתי.
אמא ניסתה להגיד לי שהרי זה היה ברור שזה הסוף,
וזה לטובתה כי היא כל כך סבלה כבר,
אבל אני רק חשבתי על זה שלא חיבקתי אותה כבר חודש.
לא נפרדתי ממנה כמו שצריך.
נסעתי להלוויה בארץ.
לא עמדתי על הרגליים.
לא נשארו לי דמעות יותר אחרי אותו יום.
כל כך כאב לי. כאב בתוך הלב.
איזה פספוס.
לא חיבקתי אותה... :-(
תמיד כשזקנים מתים זה כאילו פחות כואב,
כי זה צפוי,
זה הגיוני.
אבל לא כשזה קרוב כל כך...
לא כשכל כך אוהבים.
סבתא שלי הייתה מיוחדת במינה.
מהזנים שכבר לא מייצרים.
אהבה את המשפחה. איחדה אותה.
הייתה הפסיכולוגית של כל העולם ואחותו עד יום מותה.
לסבתא שלי הייתה חוכמת חיים שמעטים זוכים לה.
לסבתא שלי היה ניצוץ בעיניים כשראתה אותי ואת אחותי צוחקות ומשתטות.
לסבא וסבתא שלי הייתה את האהבה הכי מדהימה שראיתי.
אני מאחלת לי שתהיה לי כזאת.
שעד יום מותי האיש שאיתי יאהב אותי כמו בהתחלה.
היה להם טקס כזה,לסבא וסבתא שלי,
כל אחה"צ הם היו מכינים קפה טורקי,
ועושים לחיים-
"סאלוט, פאס, אמור"
=בריאות, שלום ואהבה.
מי יתן ולכולנו יהיה את שלושתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
