בית ספר לחיים

"אווזה, את חייבת להפסיק לקחת ללב יותר מידי".

כך הוא אמר לי כשביקר כאן, בלי קשר לכלום, בעיצומה של שיחה שלנו על מזג האויר

או משהו לא חשוב אחר.

המשפט סתם נזרק לחלל החדר... עבר כבר שבוע, והוא עדיין זרוק. בחלל ליבי וראשי.

איך חיי יכלו להיראות אחרת לו רק לא הייתי לוקחת ללב הכל.

לו רק לא הייתי נפגעת משטויות.

לו רק לא הייתי מתמלאת קנאה על שטויות.

לו רק לא הייתי מנתחת שטויות.

לו רק לא הייתי מייחסת חשיבות לשטויות.

לו רק לא הייתי כועסת על שטויות.

שטויות אני אומרת, אך בשבילי אלה דברים שהם עולם ומלואו. הדברים הקטנים.

כמה עצבות הייתה יוצאת מחיי, כמה כעס, כמה עצבים, כמה כאבי לב מיותרים היו נמנעים,

לו רק הייתי מפסיקה לקחת ללב יותר מידי.

חבל שלא נולדתי קלה יותר. קלילה יותר.