בית ספר לחיים

בעוד מספר ימים יהיה ערב פסח.

אני התנדבתי לעבוד.

למה?.... יש לזה הרבה תשובות....

אז מלבד הדיאטה (נטולת הפחמימות) שאני עושה כרגע,

שמונעת ממני לאכול את רוב האוכל שיהיה על השולחן-

הרגשתי שאת הערב הזה בא לי להעביר בלי לחגוג. רק שיעבור.

בשנים האחרונות פסח הפך בשבילי חג מקולל.

חבר מהצבא נהרג בתאונת דרכים,

שנה אחר כך חברה מהבית נהרגה בפיגוע במלון "פארק" בנתניה בערב הסדר,

שנה אחר כך סבא שלי, שנה אחר כך סבתא שלי....

כשפסח מתקרב הלב שלי מחסיר כמה פעימות,

וכל כולי מחכה שיגיע כבר מאי,

שנעבור את אפריל בשלום.

אולי אם הייתי בארץ,בבית, הייתי מרגישה אחרת,

אך מאחר וגם כל ה"חבורה" שפעם הייתה לי פה כבר מזמן התפרקה לרסיסים-

את הפסח הזה אני אעביר בשמירה על מטוס אל על...

שיהיה חג חירות שמח,

שנהיה כולנו חופשיים להרגיש את מה שבלב,

להראות את מה שמרגישים,

להגיד מה שחושבים,

לעשות מה שרוצים,

ולהיות מי שנרצה להיות.

אני סופסוף בדרך למיטה. אחרי 27 שעות שאני ערה.

הגשם דופק בחוזקה על חלוני, ואני מתכרבלת בשמיכת הפוך הקטנה שלי.

ימים כאלה,חורפיים במיוחד, עושים לי הרגשה של לבד,

והקור שבחוץ נוטה לעיתים לחדור לי פנימה ולקרר גם את הלב.

אז אני הולכת להדליק את ההסקה ולדפוק כמה שעות שינה.

שבת שלום.