בית ספר לחיים

היו לי ימים רבים שהגרון היה חנוק מדמעות של עצב, של כאב,

אבל מזמן לא היו לי בגרון דמעות של שמחה. היום,כרגע,יש לי.

אתם תסלחו לי מראש שהפוסט הזה מוקדש לו,

זה אולי דברים שצריך להגיד לבנאדם בָפָנים,

אבל בא לי. בא לי לכתוב לו כאן. בא לי להקדיש לו כאן.

בא לי לכתוב עליו, על חברות ואהבה.

אולי בגלל שלכולם כמעט יש מה להגיד על הקשר בינינו,

אולי בגלל שעברנו כל כך הרבה רע,

אולי בגלל שעברנו כל כך הרבה טוב,

אולי כי אני מרגישה שהזמן שלי איתך עוד מעט נגמר L,

אני מיום ליום מבינה יותר עד כמה אתה חשוב לי.

כמה אני אוהבת.

יש לנו לפעמים ימים שלמים שאנחנו מבלים ביחד-

רואים סרט, אוכלים במסעדה, שותים יין בספה שלך,

נפגשים לקפה, נפגשים לבירה, עושים קניות...

ואתה לא נמאס עליי.

אתה מכיר בי כל מבט וכל פרצוף,

יודע מה עומד מאחורי כל מילה וכל חיוך.

יודע מתי כואבת לי הבטן, מתי אמא שלי משגעת אותי,

מתי אין לי סבלנות, מתי אני צריכה שתתייצב לחבק,

מתי אני מנסה להתחמק משאלות קשות.

אתה יודע להשלים לי את המשפטים,

יודע לחקות אותי (ואז אני מחקה אותך מחקה אותי כמובן...),

יודע במדוייק באיזה הפתעות תוכל לשמח אותי,

יודע להתאים את המוזיקה למצב הרוח שלי,

יודע להתאים את עצמך למצב הרוח שלי....

אני כותבת עם דמעות בעיניים, כי המחשבה על הסוף שלנו באוקטובר עושה לי רע.

כותבת עם דמעות בעיניים מהפחד שמה שיש לנו ידעך וייעלם-

כשאעזוב את אמסטרדם,או אפילו לפני.

כותבת עם דמעות בעיניים, דמעות של אושר על כך שיש לי אותך.

על כך שהצלחנו לשרוד הרבה דברים בדרך עד שהגענו להיות

 "חברים טובים ושמחים" (כמו שהגדרת אותנו...).

יש בי הרבה מילים, אבל אני לא מוצאת דרך טובה מספיק כדי להוציאן החוצה.

אני כותבת וכותבת ושומדבר לא נראה לי טוב מספיק

כדי לתאר את מה שיש לי. את מה שיש לנו.

אז רק שיהיה ברור-

אני לא מוותרת עלייך לעולם (ואין לך מילה בעניין. הפעם אני זאת שמחליטה עלייך..)