בית ספר לחיים

כשהתחלתי עם הבלוג, בנובמבר 2005, היו לי 2-3 תגובות לכל פוסט.

קראתי הרבה אצל אחרים וקשה היה לי למצוא בלוגים של אנשים מעבר לגיל 15

שאינם מתארים לכל אורך הבלוג את הבגרויות שלהם ואומרים שהם רוצים למות.

אני מתקשה להיזכר מתי ואיך הגעתי לבלוג שלו, אבל כל כך שמחתי לגלות אותו.

משם כבר הכרתי את רוב הבלוגרים האחרים הקבועים שלי.

היה בו עצב ממכר, עצב שעשה חשק לחבק אותו.

אהבתי את הכתיבה שלו והתעדכנתי בכל פוסט ותגובה חדשים אצלו.

הוא אלוף בהברקות. בכל פוסט יש לו איזה משפט כזה שחודר לי ללב וגורם לי לחשוב.

זה הבנאדם ה-1 בבלוגייה שגרם לי, בלי להתכוון ובלי לדעת, לרצות להכיר אותו בחוץ. לפגוש את הבחור הזה שיש בו כל כך הרבה. הרבה כישרון, הרבה עצב, הרבה אלכוהול בגוף, והרבה רצון לתת אהבה למישהי.

זה הוא.

היא נתנה לי משימה,כי עשיתי את רוב רשימת ה"אף פעם לא עשיתי" שלה.

לכתוב על בלוגר, לפי בחירתי, פוסט בן 100 מילים ללא המילה "לא".

עברתי קצת את ה100, אבל הצלחתי עם ה"לא".