בית ספר לחיים

הטוסטוס הכסוף עומד בחנייה,

הוא עולה עליו ומפנה לך מקום מאחוריו.

הוא לבוש בגופיית סבא לבנה, כל כך חם לו. אמצע הקיץ.

את מתיישבת על הכסא, משימה לא פשוטה לבחורה קטנה כמוך.

משעינה גופך אל שלו ומחבקת חזק, לא אכפת לך כמה שניכם דביקים.

את עוטפת אותו בין ידייך כאילו הייתה זו הפעם האחרונה שלך איתו.

כאילו לא יאהב אותך יותר כשתרדי מהטוסטוס הכסוף שלו.

לפני שאתם יוצאים לדרך הוא עושה לך את התדריך הקבוע-

לא לזוז יותר מידי כדי לא להזיז אותו,

לא לגלוש קדימה בכסא,

לא לסדר כל שנייה את החוטיני שלך שנוטה להציץ החוצה,

לא להוריד את הקסדה בשום פנים,

לא לצעוק בבהלה בכל פעם שעוברים בין שתי מכוניות...

ועוד כהנה וכהנה חוקי הדרך הרגילים שלכם.

את משתגעת ממנו.

"אז אני אזיז לך קצת את הטוסטוס, תאבד קצת שיווי משקל,

ניפול קצת,ניפצע קצת,ויהיה בסדר,נשרוד, מה ההיסטריה??"

"זה בדיוק מה שיקרה מותק", הוא עונה לך בחיוך הזה שיודע הכל,

אני רק רוצה להכין אותך למכה.

זה הרבה יותר כואב כשזה בא בהפתעה..."