בית ספר לחיים

יש אנשים שנכנסים אלינו לחיים רק לשנייה,

ומצליחים להישאר בלב או בראש שלנו בלי שידעו בכלל.

יש אנשים שרק נותנים הצצה אל תוך החיים שלנו,

וכשהם הולכים הם משאירים אחריהם תחושת פספוס.

יש לי תחושה כזאת שרודפת אותי כבר 4 שנים. מאז תאילנד.

לתחושה קראו טל אזולאי. האיש והעיניים.

הוא היה שכן שלי לבונגלו בחוף שהייתי בו חודש.

כל כך הרבה זמן היינו חדר מול חדר,

כל כך הרבה זמן שיגעתי לחברה שלי ת'שכל-

כמה הוא יפה, איזה שזוף הוא,איזה ראסטות חמודות...

אפילו השם שלו היה מושלם מבחינתי.

היו לו עיניים כחולות, מהסוג הזה שבולע אותך אליו. מהפנטות.

כמעט חודש של נפנופים לשלום,

של משחקי "שיטהֵד" במרפסת,

של מבטים שלי עליו, מבלי שישים לב, בכל פעם שיצא

מהחדר שלו כדי לקחת את המגבת הכתומה שלו...

הפעם הראשונה והיחידה שהעזתי לזרוק לו הערה

שיכולה להתפרש כפלירטוט-

הייתה בערב האחרון שלו בחוף....

אבל הוא היה עם כאב ראש, ולאחר שקנה מים וכיבד אותי באצבע של קיט-קט

פרש "לרפא את עצמו" כמו שקרא לזה, והלך לישון.

ראיתי אותו בבוקר דרך החלון שלי-עם התרמילים, בתזוזה עם החברים שלו,

לכיוון אוסטרליה....

חשבתי על זה שאני יכולה לשים תמונה שלו באלבום של הטיול שלי

ולכתוב מתחת "הפספוס של הטיול", אבל אפילו אין לי תמונה שלו...

כשחזרתי לארץ אחרי הטיול  הייתי בטוחה שהגורל יעשה את שלו ויפגיש בינינו.

הייתה לי הרגשה שפספסתי וזאת פינה שחייבת להיסגר.

אם במקרה הייתי מגיעה לגבעתיים הייתי מסובבת את הראש לכל הכיוונים,

שחס וחלילה לא יקרה שהוא יעבור לידי ואני אפספס...

הביקור עכשיו בתאילנד קצת עשה לי מחשבות על דברים מהטיול הקודם..

גם טל היה במחשבות. תחושת הפספוס, מסתבר, עדיין קיימת אצלי.

בניתי לעצמי בראש דמות מושלמת של גבר מושלם, בדמותו,

והכי קל לעשות אותו מושלם- כי אני בכלל לא מכירה אותו.

כי הוא לעולם לא יהיה שלי.

אבל זה נוח שיש מושלם אחד בראש.

מה הפספוס שלכם?....