בית ספר לחיים

מאז שחזרתי מתאילנד, משבועיים של גן עדן,

נפלה עליי בהלה קלה מכל עניין החזרה לארץ שהולך ומתקרב בצעדי ענק.

(102 צעדי ענק, ליתר דיוק).

פתאום נפל לי האסימון שזה אוטוטו, והצלחתי לחשוב רק על הדברים הרעים...

על הבעייתיות שלי במציאת עבודה, כיוון שאני כזאת בררנית...

על הבעייתיות במציאת דירה, כיוון שזה הרבה כסף...

על ההתלבטות אם לגור עם שותפים או לחפש,כמו שאני רוצה,דירה לבד...

על ההתלבטות אם אני רוצה להתחיל ללמוד, ומה, ומתי...

על הדאגה אם יהיה לי כסף כשאחזור לארץ עד שאמצא עבודה...

על השאלה אם אני רוצה עוד לטייל קצת לפני שאני מתמקמת בארץ...

כל כך הרבה שאלות ללא תשובה אחת לנחמה.

קמתי בבוקר עם ראש מוטרד.

התיישבתי על האינטרנט, והתחלתי לחפש.

חיפשתי עבודות בעשרות אתרים,

חיפשתי דירות בהומלס,

קראתי על לימודים בכל מיני תחומים,

וגיליתי שהשד לא נורא כל כך.

עשיתי את הצעד הראשון וביקשתי מכמה מקומות מידע על הלימודים אצלם.

אני לא חושבת שאמא,כפיזיוטראפיסטית, תהיה מרוצה מהכיוון של רפואה משלימה שבו אני מתעניינת,

אבל היא אף פעם לא התערבה לי יותר מידי ולא לחצה על לימודים,

אז היא תתמודד, אם וכאשר באמת אתחיל בתחום.

נזכרתי שאפשר לחתום אבטלה בארץ, 

ואחרי המשכורת שלי כאן-אקבל סכום נאה של דמי אבטלה...

הלחץ ירד כשהתחלתי לפשט את הבעיות אחת אחת.

לכל אחת יש פתרון, ולאלה שאין-יהיה.

אין עליי לחץ משום כיוון ואוכל למצוא את דרכי בארץ בקצב שלי.

וחוצמזה- היום הולכים להופעה של רובי וויליאמס.

הלוואי שהוא יתפשט על הבמה.