בית ספר לחיים

כרובי כתב פעם "היום הבנתי שאת האושר, בניגוד לעצב- אי אפשר לצבור".

כרובי כל כך צדק, והאסימונים בעניין הזה נופלים לי בכל פעם מחדש.

נתקלתי בתמונות שלי ושל בוטן מתאילנד, והבנתי כמה מהר שוכחים.

לפני שבוע חזרנו, וכבר הספקתי לשכוח.

הספקתי לשכוח כמה שיכורים היינו אחרי שני בָּאקֵטים בקקטוס,

כמה מצחיק היה לשבת בצ'יקן קורנר כשאנחנו שיכורים,

כמה צחקנו כשהתווכחנו עם נהג הטוקטוק על המחיר,

כמה מלא אדרנלין היה היום עם הקטנוע בעליות והירידות החדות ההן,

כמה כיף היה לסיים יום של זיעה בבריכה עם הנוף המדהים שלנו,

כמה  לא רציתי לחזור מרוב שהיה לי טוב...

שכחתי מהר את כל אלה,

אבל אני זוכרת ימים רחוקים שאני ובוטן רבנו והיה כואב לי הלב מהמריבות שלנו.

הספקתי לשכוח שאני וחיבוקי היינו נפגשות באמצע הלילה,

איך היא הייתה מגיעה אליי לתל אביב אחרי יום עבודה ארוך.

איך היינו נפגשות בשישי בצהריים לסלט ב"אפ-קפה" בשנקין.

איך היינו הופכות את העולם אחת בשביל השנייה.

שכחתי את כל אלה,

אבל אני זוכרת שהיא הלכה עם סמיילי כשהייתי הכי מאוהבת בו.

אני זוכרת שהדמעות לא הפסיקו לרדת.

בעקבות חטיפת החייל, הילדון הזה, חשבתי קצת.

חשבתי על הטראומה הנוראית הזאת שיחזור איתה.

חשבתי על הזכרונות שיישארו לו מהשבי הזה.

אלוהים ישמור.

אנחנו נוטים לשכוח את הטוב שהיה,

ולזכור לפרטים את הרע.

אני משתדלת בשנה האחרונה לצלם כל הזמן, בכל מקום.

לצלם רגעים קטנים של אושר, של חבר'ה, של הכל,

כדי לזכור מידי פעם שהחיים יפים.