הכי קל זה להאשים.
כשאני עושה משהו שאני אשמה בו- אני מתבעסת קודם כל מזה שאין למי על מי לכעוס. כי לכעוס על עצמך זה לא כיף. זה לא משחרר כלום.... אתה רוצה לצעוק ואין לך על מי. רוצה לשנוא ואין לך את מי. או, במקרה הכי גרוע,אתה מפנה את כל הכעס לעצמך, מאשים את עצמך- ואז באמת אתה מתבעס, כי אתה גם מאוכזב מעצמך... ואז אתה גם מאוכזב וגם כועס וגם אשם.
אני נוטה, כמו רבים אחרים מסביבי, לזרוק האשמות לאויר כשיש בעיות. כשיש משהו שמפריע לי. המערכת אשמה, והבוס אשם, והבסיס רקוב... נכון. זה הכל נכון, אבל מה אני עושה כדי לשנות את זה? במה אני שונה מכל הריקבון הזה אם אני לא פותחת את הפה ומנסה לשנות? איך משהו אי פעם יכול להשתנות אם כולם יפחדו או יתעצלו לשנות אותו?
"המערכת", כל מערכת, היא אוסף של פרטים קטנים.
גם אני פרט קטן.(במקרה הספציפי שלי- מאוד קטן..). אם אני לא אפתח את הפה ואלחם על מה שאני מאמינה בו- כנראה שאף אחד גם לא יעשה את זה בשבילי. אם אני לא אנסה לעשות טוב יותר למערכת, ולו רק בשביל עצמי, ולו רק בפרטים הקטנים ביותר, אני רקובה בדיוק כמוה. כמו המערכת.
ותחשבו על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
