בית ספר לחיים

המטוס נגע בקרקע והדמעות חזרו למקום שהיה להן טבעי בשבועיים האחרונים. מחוץ לעיניים.

הכל סביבי נראה זר, אפילו מה שהיה פעם הכי מוכר וקרוב ואהוב.

אני מרגישה צורך להתאבל על מה שעזבתי,

מרגישה שכל מה שבא לי זה לשבת ולבכות על הגעגועים והכאב וכל מה שכבר לא יהיה לי.

התקשרתי רק לשני חברים בארץ לספר שהגעתי. אני צריכה עוד רגע להתרגל לרעיון.

רגע לפני שאני חוזרת לחיים כאן.

אני כועסת, במודע לא מודע, על מי שכאן בארץ ושמח שחזרתי.

איך אתם שמחים שחזרתי?איך, כשלי זה היה הדבר הכי קשה לעשות??

הדבר הכי נכון, אבל גם הכי קשה.

שגרת היום שלי, החברים, רמת החיים וההרגלים שהיו לי- לעולם לא יהיו אותו דבר.

אני מנסה להכניס לעצמי לראש שזהו,חזרתי לתמיד והפרק שנקרא אמסטרדם- נגמר בשבילי.

מנסה, אבל מסרבת להאמין.

אני חייבת להירגע ולצאת מההלם,

וכל כך קשה לי.

האמת, יותר מהכל, בא לי לבכות.

**כן, זה אותו פוסט, הייתי חייבת לפרסם אותו מחדש כיוון שבתגובות כתבו את שם המשפחה שלי...

ריי, איי וויל קיל יו....