בית ספר לחיים

כשאוהבים באמת זה באש ובמים. כשקשה ורע ועצוב וכשהכל טוב.

כשאוהבים באמת לא נשברים וממשיכים ביחד עד הסוף המר.

היו לי הרבה התלבטויות על הבלוג הזה, לסגור, להוריד את כמות הכתיבה...

והנה, למרות הכל, הוא הגיע לגיל שנה ממש השבוע....

אז יש ימים שאני מתעצבנת על תגובות,

ויש ימים שאני מצטמררת ממילים יפות או מרגשות שכותבים לי,

ויש פעמים שאני לומדת הרבה מחוכמתם של אחרים.

זאת הבמה הכי טובה בשבילי להתלונן, להתעצב, להוציא את כל האמת שלי,

עד כמה שאני יכולה להוציא כשכל חבריי באמסטרדם קוראים כאן...

לפעמים זאת הבמה שלי להעביר מסרים סמויים לאנשים מסויימים שבחיי,

לפעמים זה סתם כי בא לי לכתוב כמה שורות ולא להשאירן במגירה.

הבלוג הזה הפך לחלק ממני, למי שאני,

ועצם זה שאתמול בערב חבר יקר (ואהוב מאוד) שפגשתי אמר לי

"את צריכה לכתוב בבלוג יותר"-

אז אני עשיתי את שלי, כי יש מישהו,לפחות אחד, שמחכה לפוסט הבא...

אל תפסיקו לקרוא ואל תפסיקו להגיב,

ותנסו לקבל גם את התקופות הקשות שלי שמגיעות עם הרבה תיסכול ודיכאון בבלוג.

שבת שלום לכולם

ומזל טוב לבלוג שלי.

ומזל טוב לנופסי, שהיא גם בת שנה (ועוד 35 שנות ניסיון...).