נורא בא לי לפעמים לשנות את העולם.
נורא מתסכל לפעמים לדעת שאני לא יכולה.
שאין לי את הכוח והכוחות בשביל לעשות זאת.
יש אנשים טיפשים, נורא בא לי לפעמים לסתום להם את הפה. או להכניס להם טיפה של שכל לראש.
יש מקומות עבודה שמתנהלים בצורה מגוחכת ומבישה.
כשאני חלק ממקום כזה נורא בא לי תמיד לעשות משהו לטובת השינוי הגדול.
להפסיק את המירמור העצום, את התיסכול, את ההתפטרויות שיש כל שני וחמישי-
שנראה שלא מטרידות אף אחד שם למעלה. פשוט מביאים עוד עובדים חדשים...
פראיירים רק מתחלפים- זה נכון.
אפשר לשנות עולמות בדברים קטנים.
בלהגיד שלום בבוקר. בלשאול מה נשמע.
נראה שכל אלה שנמצאים בתפקידים שיכולים גם לשנות-
לא באמת שווים את זה.
לא באמת מעניין אותם.
הם כבר לא במעמד של "העובד הקטן" אז למי אכפת...
לפעמים מבעס אותי שיש לי מוסר עבודה,
שאני דופקת חשבון גם למי שלא דופק לי.
שאכפת לי ממי שלא אכפת לו ממני.
לפעמים מבעס אותי שאין לי את הביצים לקחת את הרגליים וללכת משם.
גם ככה לא ירגישו, יביאו עוד עשרה עובדים במקומי.
פראיירים לא מתים. רק מתחלפים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
