בית ספר לחיים

אהבתי שכשהוא היה הולך לעבודה לפניי הוא היה משאיר לי על השיש את הספל הקבוע שלי עם סוכרזית אחת וכפית נס קפה בפנים.

אם זה היה הסוף של הוופלים הוא גם היה טורח להשאיר לי את האחרון שיהיה לי לקפה.

אהבתי שעשינו ארוחות ביניים ביחד, צלוחית עם חצי טון קוטג' על עגבנייה אחת.

תמיד כשהכנתי לעצמי הוא רצה גם. תמיד זה הצחיק אותי.

אהבתי ללכת איתו לקניות בסופר. זה תמיד נתן הרגשה של משפחה.

אהבתי בסוף יום עבודה לבוא הבייתה ושיש על מי לשפוך הכל.

אהבתי שתמיד כשישבתי הרבה זמן על המחשב הוא היה קורא לי מהספה לתשומת לב.

אהבתי שהיינו קיצ'ים.

אהבתי שקראנו אחד לשני בשמות חיבה.

אהבתי להיות איתו.

אהבתי אותו.

אהבתי אותנו.

עכשיו אני לומדת מחדש לאהוב את הלבד...את השקט בדירה... את הרווקוּת..

לאהוב את החופש לבחור תמיד עם מי להיות ומתי להיות מבלי לחשוב על אף אחד מלבד עצמי.

עכשיו אני לומדת לשנות את החלומות שלי לעתיד, כי אלה שהיו מתוכננים כבר לא יקרו....

היום אני במקום אחר כבר ממה שהייתי לפני חודשיים,

אני ממשיכה הלאה, אני מתמודדת,

אני עם הראש מורם, אני יוצאת, מבלה, מכירה, משתחררת,

אני מעיזה להגיד שאני רוצה מישהו- מישהו שלא יהיה הוא....

אבל משהו ביום האהבה הזה,

משהו בעובדה שתל אביב נראית כאילו ורד ענק הקיא עליה

ובכל פינה אפשרית יש לבבות וזרי פרחים ומבצעים לחג האהבה,

משהו בשירי האהבה של גלגלצ,

משהו גרם לי רגע לעצור מההתקדמות שלי ולהתגעגע. רק לרגע.

להתגעגע לתקופה שהייתה ואיננה. להרגשה שהייתה ואיננה.

לאיש שהיה ואיננו עוד.

אז נתתי לעצמי,

כי גם את זה צריך לעשות.