בית ספר לחיים

הוא תמיד היה רוצה כאן ועכשיו. לא הייתה לו סבלנות לחכות.

אני תמיד הייתי מנסה לחנך אותו לדחיית סיפוקים,

ואני מרגישה כאילו מישהו עכשיו צריך לחנך אותי לזה....

אני צריכה להתגבר עליו- כרגע,

אז אני צריכה לשתות מלא- היום,

ולהיות עם מי שאפשר- הלילה.

ולשכוח אותנו, עכשיו....

ולהכיר מישהו, אתמול....

אני כל כך רוצה להתגבר,

כל כך רוצה להיות במקום שהוא נמצא בו,

במקום האחר הזה,

המשחרר הזה,

האוהב הזה,

עד שלפעמים נראה לי שאני רצה מהר מידי בשבילי....

(משהו בשבוע האחרון החזיר אותי קצת אחורה.

אולי זה התאריך שלנו שהיה השבוע,

אולי זה הביקור בגבעתיים שגרם לי לבכות סתם ככה- כי זאת העיר שחיינו בה יחד,

אולי זה כי אני עדיין לא מצליחה פאקינג להפנים שזה באמת קורה....).

אבל כולם אומרים לי כמה שאני בנאדם חזק,

אז אני ממשיכה לחייך ולצאת ולבלות,

וזה גם משהו....