בית ספר לחיים

דיברנו על גברים והיא סיפרה על זוגיות לא טובה של 7 שנים שהסתיימה לה לאחרונה,

ואיך היא שמחה שזה נגמר עכשיו כשהיא בת  25 ולא נמתח עוד, 

כי למצוא את עצמה פתאום לבד מחפשת את עצמה בגיל 27 זה הרבה יותר גרוע,

כי זה השלב שהיא כבר מקווה להיות עם מישהו שברור לה שאיתו היא תחיה את חייה.

הרגשתי כאילו דוקרים אותי בבטן....

אהלן,

אני בת 27,

אין לי בנזוג,

בגיל 25 הייתי עם מישהו שחשבתי שאחיה איתו את חיי.

אז מה.

מחר בלילה אני טסה.

טסה קצת לברוח.

טסה בשביל קצת שקט נפשי.

טסה בשביל קצת מנוחה מהעבודה והלימודים. מהטירוף.

טסה כדי להתמודד עם הרוחות שרודפות אותי,

בלילה וביום...

אני טסה לאמסטרדם,

בפעם הראשונה זה יהיה- לא איתו ולא אליו.

 אלא לבד.

אני כל כך מתרגשת,

כל כך מצפה,

וכל כך מפחדת מהבכי והכאב שברור לי שיגיעו שם,

כי אמסטרדם בשבילי זה בוטן,

ועכשיו זה יהיה סתם גרעין של אבטיח...

סתם חלל ענק בלב.

יהיה לי כיף, אין לי ספק,

זה הבית השני שלי ואני ארגיש שם טוב,

אבל כבר מעכשיו הוא כל כך חסר לי...

ראיתי לנו עתיד אחר.

איזה הורים יש לי.

אין דברים כאלה.

שלחתי להם ס.מ.ס והצעתי להם לבוא לתל אביב לאכול איתי ארוחת ערב.

אבא שלי התקשר להגיד שהם יבואו מחר כי הם יהיו בדרך לסבא וסבתא שלי בכל מקרה.

אחרי דקה וחצי הוא התקשר שוב:"מתי את רוצה שנבוא?".

ב7 וחצי הם היו אצלי עם ארוחת ערב והיה מעולה.

בסיום הארוחה אבא שלי הכין קפה שחור (כן כן, בגיל 26 וחצי התחלתי לשתות קפה שחור...),

ואני התעניינתי מה גרם להם להחליט לבוא בסופו של דבר..

"שמענו את הקול שלך".

המשפחה שלי תמיד נמצאת מאחוריי ומסביבי לאסוף את השברים מכל הכאבים שאי פעם עוברים עליי,

ובמיוחד מאז הכאב האחרון שניפץ אותי.

ההורים שלי שומעים כל מה שעובר עליי בשיחה של דקה.

הם יודעים מתי אני חייבת אותם לידי ומתי להתרחק.

שלחתי להם ס.מ.ס תודה שהם באו ושהייתי צריכה את זה כי היה לי שבוע קשה.

"אל תדאגי, האהבה תגיע" הם החזירו.

אין דברים כאלה.