בית ספר לחיים

אהבתי שכשהוא היה הולך לעבודה לפניי הוא היה משאיר לי על השיש את הספל הקבוע שלי עם סוכרזית אחת וכפית נס קפה בפנים.

אם זה היה הסוף של הוופלים הוא גם היה טורח להשאיר לי את האחרון שיהיה לי לקפה.

אהבתי שעשינו ארוחות ביניים ביחד, צלוחית עם חצי טון קוטג' על עגבנייה אחת.

תמיד כשהכנתי לעצמי הוא רצה גם. תמיד זה הצחיק אותי.

אהבתי ללכת איתו לקניות בסופר. זה תמיד נתן הרגשה של משפחה.

אהבתי בסוף יום עבודה לבוא הבייתה ושיש על מי לשפוך הכל.

אהבתי שתמיד כשישבתי הרבה זמן על המחשב הוא היה קורא לי מהספה לתשומת לב.

אהבתי שהיינו קיצ'ים.

אהבתי שקראנו אחד לשני בשמות חיבה.

אהבתי להיות איתו.

אהבתי אותו.

אהבתי אותנו.

עכשיו אני לומדת מחדש לאהוב את הלבד...את השקט בדירה... את הרווקוּת..

לאהוב את החופש לבחור תמיד עם מי להיות ומתי להיות מבלי לחשוב על אף אחד מלבד עצמי.

עכשיו אני לומדת לשנות את החלומות שלי לעתיד, כי אלה שהיו מתוכננים כבר לא יקרו....

היום אני במקום אחר כבר ממה שהייתי לפני חודשיים,

אני ממשיכה הלאה, אני מתמודדת,

אני עם הראש מורם, אני יוצאת, מבלה, מכירה, משתחררת,

אני מעיזה להגיד שאני רוצה מישהו- מישהו שלא יהיה הוא....

אבל משהו ביום האהבה הזה,

משהו בעובדה שתל אביב נראית כאילו ורד ענק הקיא עליה

ובכל פינה אפשרית יש לבבות וזרי פרחים ומבצעים לחג האהבה,

משהו בשירי האהבה של גלגלצ,

משהו גרם לי רגע לעצור מההתקדמות שלי ולהתגעגע. רק לרגע.

להתגעגע לתקופה שהייתה ואיננה. להרגשה שהייתה ואיננה.

לאיש שהיה ואיננו עוד.

אז נתתי לעצמי,

כי גם את זה צריך לעשות.

יש אנשים שנכנסים אלינו לחיים רק לשנייה,

ומצליחים להישאר בלב או בראש שלנו בלי שידעו בכלל.

יש אנשים שרק נותנים הצצה אל תוך החיים שלנו,

וכשהם הולכים הם משאירים אחריהם תחושת פספוס.

יש לי תחושה כזאת שרודפת אותי כבר 4 שנים. מאז תאילנד.

לתחושה קראו טל אזולאי. האיש והעיניים.

הוא היה שכן שלי לבונגלו בחוף שהייתי בו חודש.

כל כך הרבה זמן היינו חדר מול חדר,

כל כך הרבה זמן שיגעתי לחברה שלי ת'שכל-

כמה הוא יפה, איזה שזוף הוא,איזה ראסטות חמודות...

אפילו השם שלו היה מושלם מבחינתי.

היו לו עיניים כחולות, מהסוג הזה שבולע אותך אליו. מהפנטות.

כמעט חודש של נפנופים לשלום,

של משחקי "שיטהֵד" במרפסת,

של מבטים שלי עליו, מבלי שישים לב, בכל פעם שיצא

מהחדר שלו כדי לקחת את המגבת הכתומה שלו...

הפעם הראשונה והיחידה שהעזתי לזרוק לו הערה

שיכולה להתפרש כפלירטוט-

הייתה בערב האחרון שלו בחוף....

אבל הוא היה עם כאב ראש, ולאחר שקנה מים וכיבד אותי באצבע של קיט-קט

פרש "לרפא את עצמו" כמו שקרא לזה, והלך לישון.

ראיתי אותו בבוקר דרך החלון שלי-עם התרמילים, בתזוזה עם החברים שלו,

לכיוון אוסטרליה....

חשבתי על זה שאני יכולה לשים תמונה שלו באלבום של הטיול שלי

ולכתוב מתחת "הפספוס של הטיול", אבל אפילו אין לי תמונה שלו...

כשחזרתי לארץ אחרי הטיול  הייתי בטוחה שהגורל יעשה את שלו ויפגיש בינינו.

הייתה לי הרגשה שפספסתי וזאת פינה שחייבת להיסגר.

אם במקרה הייתי מגיעה לגבעתיים הייתי מסובבת את הראש לכל הכיוונים,

שחס וחלילה לא יקרה שהוא יעבור לידי ואני אפספס...

הביקור עכשיו בתאילנד קצת עשה לי מחשבות על דברים מהטיול הקודם..

גם טל היה במחשבות. תחושת הפספוס, מסתבר, עדיין קיימת אצלי.

בניתי לעצמי בראש דמות מושלמת של גבר מושלם, בדמותו,

והכי קל לעשות אותו מושלם- כי אני בכלל לא מכירה אותו.

כי הוא לעולם לא יהיה שלי.

אבל זה נוח שיש מושלם אחד בראש.

מה הפספוס שלכם?....

בטח ששכחתי אותו.

לדבר עליו כבר לא כואב לי.

שירים שקטים כבר לא מזכירים לי אותו.

בטח. התגברתי.

נראה לי שהיא עדיין מאוהבת בי.

רואים לה בעיניים.

הוא אף פעם לא אהב אותי כמו שאני צריכה שיאהבו אותי.

מגיע לי יותר.

מזל שהתגברתי. מזל שהוא עזב אותי.

מזל שהוא הלך איתה.

נראה לי ששברתי לה את הלב כשעזבתי.

לא נעים.

הייתי הכל בשבילה.

התמונה שלנו בארנק?

זה סתם, כי שכחתי להוציא.

התגברתי.