בית ספר לחיים

היו היום מספר שעות שלא חשבתי עליו!!....

אולי כי הייתה לי מיגרנה שהטריפה אותי,

אולי זה היה כי עוד הייתי מבסוטה מאתמול,

ואולי זה היה... כי הריפוי מתחיל...

זה היה מפחיד לגלות שלא חשבתי עליו.

אבל מפחיד טוב.

מפחיד של ציפייה לבאות.

(ולבאים...).

אני מנסה לשים את האצבע על הסיבה שגרמה למהפך הזה-

איך הפכתי מבנאדם נורמלי למה שאני עכשיו.

איך פרחתי במקום אחד, הייתי בטוחה בעצמי והערכתי את עצמי

ועכשיו כל הביטחון העצמי שלי נעלם לחלוטין?

איך יכול להיות שמהרגע שחזרתי לארץ אני לא מפסיקה לבכות,

לא מפסיקה לפחד, לא מפסיקה לזלזל ולהמעיט במה שיש לי להציע,

ועכשיו גם נוספו סיוטים בלילה- מה שאומר שגם זמן המנוחה הלך לעזאזל...

כשהייתי באמסטרדם, בתקופותיי הטובות ביותר שם,

חששתי שכשאחזור לארץ תחזור איתי האווזה הישנה. הפחדנית.המבוהלת.

לצערי האווזה שחזרה איתי היא אפילו גרועה יותר מהישנה....

אני כל כך רוצה לצאת מזה. אני כל כך רוצה להרים את הראש.

אני כל כך רוצה להוציא את גוש הדמעות הזה מהגרון שלי.

אני כל כך רוצה להירגע.

איך לעזאזל עושים את זה?....

אני עוד עומדת במקום, בשלולית של דמעות,

ואתה כבר רצתָ קדימה במהירות מסחררת.

השארת אחרייך את כל האבק,

אבק אותו אני נושמת.

נושמת אותך ונחנקת.

אין לי אויר,

מנסה להרים את ראשי,

רוצה להגיע לסוף המסלול.

רוצה לעקוף,

להיות מקדימה,

לצאת ממעגל העצב הזה,

להתחיל מחדש במסלול אחר.  

בחיים אחרים.

במדינה אחרת.

עם אנשים אחרים.

נמאס לי לבכות.

אני מנסה למצוא שלווה,

בינתיים שלוותה זה הכי רחוקה שאגיע. ולא הפאב.