בית ספר לחיים

כבר התחלתי עם בחורים,

כבר הייתי עם גברים אחרים,

אני כבר מזמן לא קופצת מהודעות סמס

במחשבה שזה יהיה ממנו,

רק דבר אחד עדיין נשאר,

למרות כל הזמן הזה שעבר...

אני ישנה במיטה זוגית

ולא מסוגלת לזוז מהצד שלי אפילו בסנטימטר.

כמו משאירה מקום לחצי שיחזור.

לא ישנה באלכסון, לא מתפרסת,

נשארת בצד שלי, עם הפנים אליו.

מצחיק.(או אדיוטי).

התרגלת לחיסרון,

החור כבר התמלא בדברים אחרים,

הגעגוע דעך לו והרגש נעלם.

הדמעות יבשו מזמן,

הזכרונות הפכו היסטוריה יבשה.

ואני, אני נותרתי תמונה,

מישהי שפעם הייתה שם,

משהו רחוק קטן וטוב

שעוד מעט ייעלם.

תמיד אני מפחדת שישכחו אותי.

שמהר מאוד יתרגלו לחיות בלעדיי.

בעיקר כשאני עוד לא המשכתי לשומקום...

ואין כבר מקום לאהוב.

כל כך הרבה זמן לבד-עד כדי שהלב התכווץ. לא יֵדַע להכיל עוד חלקים מנשמה אחרת.

ואין כבר מקום ליחד. הלבד כבר תופס מקום של שניים.

הבדידות הפכה למערכת יחסים עצמאית של הגוף והנשמה של עצמי. בינם לבין עצמם.

ואין כבר צורך לחפש.

מי שלא שלם עם עצמו- לעולם לא ידע לקבל אהבה.

מי שלא יַדע אהבה מעולם- לעולם לא יהיה שלם עם עצמו.

מי שלא שלם עם עצמו- אין לו מה לתת למישהו אחר.

אז אין צורך לחפש.

וכבר אין לי מקום להיות נאהבת.

אין לי מקום לקבל מישהו אחר בליבי.

אין לי את העיניים להסתכל במראה ולהיות מרוצה.

אין לי את השפתיים לנשק את מה שיש לי ולומר תודה,

לחייך ולהשלים עם כל מה שאני. גם כשאני משמינה.

גם כשאני לא מקבלת את מי שאני רוצה. אין לי.

אבל יש לי את החוכמה לקוות שיום יבוא ואתמודד עם השדים של עצמי....

יום יבוא ואהיה מעריצה מספר 1 שלי. או לפחות 2.