מתסלסלת סחור וסחור

לפעמים שני דברים לא ילכו יחדיו.כמו אדום וורוד.

אדום. הדומיננטי, כמו דם. חזק מתגבר. יהרוס את הורוד, העדין השברירי ואילו לא יחזק אותו.

כך אני, ומתמטיקה.

לא נלך יחדיו בשום דרך,צורה ואופן.לא.פשוט לא.

הבנתי את העניין הזה כבר לפני שנים, אך היו ניסונות קלושים פה ושם. זה לא הולך.

הפוביה המכאיבה בבטן מלפני מבחנים. ובכלל עוד חודשיים בגרות(?).

בשביל מה אני שואלת את עצמי? והפחד הזה של להכשל. ההוכחה העצמית שאני כן טובה. שאני כן חכמה. כן אינטלגנטית.

עם השנים המשחבה יותר יותר שנויה במחלוקת. פעם לשמה, פעם לשם.כמו כן הפחד מן המחשבה הזו.

למה יש לנו סיפוק אורגזמתי משורש שיוצא שלם?

מדוע אנחנו נושמים לרווחה שהצלחנו לפתור הוכחה?

למה שנקבל סיפוק מהווי אוהב?

מדוע שלא ננשום לרווחה ביום קיצי ונעים?

מחר המבחן. משום מה, אני מתעדת כישלון. ללא שום בטיחות. אני אדע ביום מן הימים. לא מתמטיקה, שזה פשוט לא חשוב.

הציון- שהוא בסך הכל מספר אמור לשקף אותי כבנאדם? חה.

מה משקף אותי כבנאדם זה הכבוד שאני רוכשת לאישה שעומדת מולי ואמורה להסביר לחברות ילדים מושתנים בני 16 מה זה נוסחת ברנולי.

מה משקף אותי, זה שאני אוהבת כל אדם.

כן וחלק מן המגרעות שלי זה חלק ממני. אבל הרשו לי להשמיט את פרט אי הראליות ממגרעותי. זה לא מיגרעה זו פשוט חוסר יכולת.

מחר, אני אעשה את מאמצי.

יצא מה טוב. לא ייצא... טוב אז כבר נראה...

ביום מן הימים אני אדע.לא מתמטיקה.שאני החשובה.

הראל.3> שמתבגרת ממבחן למבחן.

 #העצוב לא רלוונטי. יוחלף בקרוב.