מתסלסלת סחור וסחור

אני ממשיכה.

ממשיכה להכבות.

ממשיכה לא להבין.

ממשיכה לשנוא.

ממשיכה לתעב.

ממשיכה לאכזב

ממשיכה להתעצל.

ממשיכה, ממשיכה ממשכה.

אני לא עוצרת את עצמי. ממש ליפול לתוך זה.

המשפטים שמהדהדים לי בראש. ללא הפסק. כמה זמן שעבר..

כמו מונה, אנשים לא אוהבים אותי. מתרחקים, סולדים.

אני לא מרגישה נאהבת. כמו כן אוהבת.

אני לא מוציאה את הרגשות שלי. משאירה אותם. לא צריך להתייחס. כמו הכל.

כל כך הרבה כעס לא ברור. אנשים שנהפכים להיות ערפל מסביבי, או שאני יוצרת אותו.

אני מרגישה הכי קרובה שאפשר, רק חבל שזה במרחק 7348484 קילומטר ממישהו. אני מוצאת את עצמי עם רצון להיות רק איתו. כי הוא היחידי שפה.

אני מרגישה קטנה, ילדודותית, חסרת צורך, משחוררת. אין לי כח ללמוד, להדריך, לקום בבוקר.

אין לי כח.

אני נרדמת מהחיים. עייפה מהחיים. עייפה מאנשים.

אנשים עייפים מהחיים. עייפים מאנשים.

אנחנו מוצאים את עצמנו, בודדים. טיפשים.

המחשבות שבראשי מרצדות על פני העיינים שלי. משהו לא ברור, קטוע והרוס.

שאני בטוחה במשהו, זה ייהרס. זה יתקלקל.

אני מקולקלת, אל תגידו שלא. אל תגידו שכן.

החיים שלי מקולקלים.

הרגעים הטובים, המשמחים, הם אל שמחזיקים אותי.